חסידות על בראשית מו:ד

עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.

או יאמר (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל דזה היה חוזק יד דאף שלא היינו כדאים להגאל, מכל מקום הוציאנו כביכול ה' ממצרים, כאמרו (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרים וגו', והתפלין עדות על זה, כי זהו הפירוש (דברים ו' ד') שמע ישראל מה שה' אלקינו, הוא אחד בלי השתנות בין זכאין ובין אינם זכאין, על כן למענו עשה. וכן לעתיד (מיכה ז טו) כימי צאתך ממצרים אף אם לא היו זכאין, אראנו נפלאות כמו שנאמר (ישעיה מח יא) למעני למעני אעשה, (ישעיה סב א) ולמען ירושלים במהרה בימינו אמן.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וכו'. הנה חז"ל אמרו כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים וראוי להבין מה הוסיף כאן ויראה לרמוז ע"פ מה שאמרו חז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ירדו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי וכו' והנה למעלה בפר' ויגש נאמר אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך וכו' תיבת אנכי רומז למדריגה גדולה ששם הבטיחו הקב"ה שהוא בעצמו ובכבודו ירד עמו בחי' לבדו ואולם זה הבטיחו שירד עמו תיכף בעת ירידת יעקב אבינו שאז עדיין לא התחיל השיעבוד ולא ירדה עדיין פמלי דליה אמנם אחר שמת יעקב ויוסף ויתר השבטים והתחיל השעבוד מצאנו בזוהר הקדוש דנחית קב"ה ושכינתיה וכמה מאה אלפין רתיכין ג"כ כדי להיות בגלות עם ישראל וזהו מעת שהתחיל השיעבוד ואילך וזהו רומז הכתוב ואלה שמות ואלה מוסיף על הראשונים שבעת ירידת יעקב לא ירד עדיין רק הש"ית בעצמו ובכבודו לא פמלי' דליה ועתה כשהתחיל הגלות ירדו גם המלאכים ושמות רומז לשמותיו ית' ורומז ג"כ להמלאכים שהם משתנים בשמותיהם בני ישראל היינו בני ישראל סבא וזהו הבאים לשון הוה מצרימה את יעקב ביאורו שבאו להיות עם יעקב בגלות ואמר אח"כ ג"כ איש וביתו באו איש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה וביתו היא השכינה דאיהו בית דלי' באו ג"כ להיות בגלות את יעקב וכמדומה לי שהדברים האלה נרמזו בזו"הק אעפ"כ אין מדרש בלא חידוש ודו"ק.