חסידות על דברים ב:ז

וירצה עוד אומרו אל כל ישראל (דברים א א), ולא אל בני ישראל. דהנה פירשנו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). דהנה המוכיח כשמוכיח את חבירו, מחויב להוכיחו באופן שלא יעורר קטרוג על הנוכח בהזכירו עוונותיו, והנה הוא מחויב להוכיחו בהשכל, שאל הנוכח יהיה במובן דברי קנטורין על אשר לא טוב עשה, ובכדי שלא יתעורר קטרוג יהיו דבריו בהשכל, שיהיה במובן מדבריו ללמד עליו זכות לפניו ית', וכן שמעתי מצדיקי הדור וחכמי האמת, ושמעתי שהרב הק' המגיד המפורסים מוהרמ"מ מזלאטשוב זצוק"ל כשהיה דורש והיה מוכיח את העם, היה הופך פניו ואמר רבש"ע הנה עמך ה"ם שלמים הם וראויים הם, והנה הם חפצים מאוד לעשות רצונך, ומה שאני מקנטר אותם הוא בעבור כבוד שמך שיתאמצו מאד במצותיך וכיוצא בדברים. וזה פירש הפסוק לדעתי הוכח תוכיח את עמיתך, ותראה לעשות באופן שלא תשא עליו חט"א, שלא יתנשא החטא לחול עליו העונש ח"ו. והנה בזה יובן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היינו כפשוטו לישראל לא אמר להם שחטאו, רק רמז להם המקומות שחטאו וממילא יבינו, ובכדי שלא יתעורר קטרוג, כוונתו היה גם כן אל כ"ל ישרא"ל, למי שהוא כללותן ותשוקתן (מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)) של ישראל היינו הש"י, ובו בלשון הזה המליץ בעדם להש"י, בעב"ר הירד"ן, זכר נא מה שעשו רצונך בעבר הירדן, שביטלו בקדושתם קליפת סיחון ועוג, כי אלו היה שמץ דבר נמצא בהם, לא יכלו להם כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו). במדב"ר, הלכו אחריך במדבר ארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), וגם צידה לא עשו להם (שמות יב לט). בערב"ה, שם מסר פנחס נפשו עבור כבוד שמו. מו"ל סו"ף, קידש נחשון בן עמינדב שמך הגדול בקופצו לתוך הים, וכן שבט בנימין (פסיקתא רבתי פ"ז ז'). (וגם אמרו לפניך שירה לשם), ובזה ידוקדק מו"ל סו"ף, שהיו לנגד הים סוף אשר יהמו גליו, ולא נתייראו רק בטחו בך. בי"ן פאר"ן, הנה פאר"ן רמז לישראל בדבר המרגלים, והוא אמר בלשון בי"ן פאר"ן, לזכור לפני הש"י לאותן האנשים שהיו בין אותן שנשתלחו מפארן דהיינו יהושע וכלב, שעמדו נגד כל המתקוממים וקדשו שמך הגדול. ובין תפ"ל ולב"ן, הנה דרשו רז"ל שתפלו על המן שהוא לבן, ואיני יודע מה בצע במה שרמז שהמן היה לבן. אך הוא דהנה דרשו רז"ל (שמו"ר פכ"ה ג') לא חסרת דבר (דברים ב ז), שהמן היה בו כל מיני טעמים שרצו, ואם כן לא היה מקום להתלונן עליו, רק תלונתם היה להיות סומא אינו שבע, כי מראות עיניו שרואה בגוון המאכל הוא משביע לאדם, והנה כשהאדם רואה בעיניו גוונים משונים זה מזה, כפי שינוי הגוונים תשבע נפשו מכל טוב, והמן לא היה בו אלא גוון אחד הגם שהטעמים היו משונים, התלוננו ואמרו בלתי אל המן עינינ"ו דייקא, ז"ש שתפלו על המן שהיה רק לבן בגוון אחד. והנה דרשו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה מזכך את השכל לקבל בתוכו אור האותיות של התורה, על כן היה המן לבן דמיון התורה, אשר אש הלבנה הוא כלי קבול לאש השחורה. וז"ש משה נגד הש"י שיזכור לישראל איך תפלו בפטטייא דאורייתא, ונסתפקו במן להיות כלי קבול לתורה. וגם כפשוטו שיזכור הש"י החילוק מה שבין תפ"ל, ר"ל בין אותם הדבוקים ומחוברים בחומריות וגשמיות המאכלים, אשר תורתם אינה זכה כל כך להיותם משועבדים לחומר, ובין הדור דיעה אשר כל מאכלם היה רק המן הלבן, אשר עבור זה השיגו מאד באור התורה. וחצרו"ת, שיזכיר הש"י זכות בני קרח שעשו תשובה גמורה בחצרות. וד"י זה"ב, הנה לישראל רמז שעשו עגל של זהב, והיה די לשיאמר וזה"ב, אמר ודי זהב להמליץ להבורא עולם איך נתנו זהב די והותר למלאכת המשכן והמלאכה היתה דים (שמות לו ז), לאיש אשר אלה לו באמיתיית מתק לשונו, לו נאה להוכיח את ישראל ולהמליץ עבורם, זה מה שנ"ל:

אכל תשברו מאתם וכו' (דברים ב ו). הבנתי מרמיזת כבוד הרב הק' מהרד"ב זצוק"ל להבין רמיזות הכתוב הלז כפי קט שכלי. דהנה לפי פשוטו קשה דהוה ליה למימר מה"ם, מהו מאת"ם. וגם תיבת בכס"ף מיותר, כי למה דוקא בכסף, יהיה בעד זהב ונחשת וחלופין. וגם ואכלת"ם ושתית"ם מיותר. וגם הוה ליה למימר בחדא מחתא אכל ומים תשברו מאתם וכו'. וגם למה אמר תשבר"ו ולא אמר תקנ"ו. אך דהנה אמר שלא הגיע עדיין זמן ירושת ארץ אדום עד ביאת המשיח, והנה ידוע זה כל עבודת עם י"י אלה לברר מכל אומה חיות ניצוצי הקדושה אשר בתוכם, ואז כאשר יוגמר הבירור ינתנו האומות למרמס רגליהם, כי יתבטלו באין להם חיות. והנה הבירור הוא על ידי כל אוכל ומשקה אשר יאכל וישתה האדם בכוונתו לקיים רצון בוראו, והנה לשם יש מלובשים נצוצין, וכאשר יהיה הכוונה להש"י אז יתברר הניצוץ, מה שאין כן באכילתו ושתייתו למלאות תאותו. והנה כתבו חכמי האמת אכילה שהנאתך ממנה, משוך ידך ממנה באמצע האוכל (עיין גיטין ע' ע"א), וזה חשוב יותר מתענית לשבור התאוה באמצע האוכל, וזה יורה שכוונת האכילה הוא רק לשם שמים להעלאת נצוצין. והנה המגיד הזהיר להבית יוסף שאפילו מים לא ישתה רק במדה, הגם שהמים אין בו הנאה כל כך, עם כל זה גם זה יהיה במדה. וז"ש עדיין לא הגיע זמן ירושת ארץ אדום עד מדרך כף רגל (דברים ב ה), שאז יושלם הבירור מהם, וכעת אין לכם רק לעסוק בבירור. ובכן זאת עשו אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם, הכוונה אכל תשברו שבירה ממש בכסף בעת כוספיכם ותשוקתכם חזק, אז תשברו התאוה ובזה תשברו הניצוץ מאת"ם ממש, ואז ואכלתם. וגם מים שאין בו תאוה כל כך, עם כל זה תכר"ו מלשון כו"ר שהוא כלל המדות, היינו שתשתו במדה כמו שהזהיר המגיד, וגם כן מאת"ם כנ"ל, ואז ושתיתם. ואמר הטעם (דברים ב ז) כי י"י אלקיך ברכך בכל מעשה ידך, ברכ"ך מלשון המבריך את האילך (כלאים פ"ז מ"א), ור"ל בכל מעשה ידיך שאתה עושה באכילה ושתיה וכל עסקי העולם, הכוונה שיבריך בך הנצוצין הנדחים, ועל כן ידע לכתך את המדבר וכו', ר"ל על כן הוליכך מקודם במדבר הגדול, לשבור הניצוצין משר המדבר שהוא הקליפה הגדולה שבכל הקליפות כנודע. וזהו ידע לכתך וכו', שהמשיך הדעת להליכתך במדבר והבן, והמשכיל יתבונן דבר מתוך דבר ויאירו עיניו:

י"י אלקיך עמך לא חסרת דב"ר (דברים ב ז). לא חסרת כ"ל הוה ליה למימר. והנראה דהנה שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הק' מהרמ"מ זצוק"ל בפרשת המן (שמות טז ד) ויצא העם ולקטו דב"ר יום ביומו. שתיבת דב"ר אין לו גיזרה. ואמר שליקטו דיבורים של כל יום ויום (עיין בפרשת בשלח). והנראה לפרש דבריו, דהנה המזון אשר אדם ניזון ממנו בגזירת הבורא ית', בו ספון ניצוצי הקדושה אשר הם אותיות התורה, ממנו יושפע לו כח הדיבור בכוונתו הטובה יושפע לו כח דיבור טוב. ובהיפך ח"ו ותהי להיפך, דברים בטלים ולשון הרע וכיוצא. והנה אין לך יום דומה לחבירו, בכל יום יצטרך אדם לדיבורים שונים בתורה ועבודה ותפלה. והנה המן שהיה לחם מן השמים, היה מסוגל שילקטו דבר יום ביומו בכל יום מעין ברכותיו. ועל פי זה תבין בטוב מה שאמר זה ארבעים שנה וכו' לא חסרת דב"ר, שום דיבור המצטרך בכל יום לתורה ועבודה, כי י"י היה עמך בכוונתך הטובה בלחם מן השמים, ועל ידי כך ניתוספו לך בכל יום אותיות לתורה ולעבודה, והבן כי קצרתי: