חסידות על דברים ד:ד

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

וכדי לבאר זה, אקדים מה שאמרתי בפסוק (סוף קדושים, ויקרא כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. על פי הכוזרי (מאמר ראשון) הבדל מדריגה ואתם הדבקים בה' וגו' (דברים ד ד). וזה היה מדריגת משה שאמר ואנחנו מה (שמות טז ז), כי מחמת קורבתו אל אלקיו, הרגיש בחוש כי אין בו ישות רק הכח אלקי, ולא קרץ עפעפי עיניו לצורך עצמו רק בלתי לה' לבדו, כי היה נחשב בעיניו כמשתמש בשרביטו של מלך, (ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על אמרם (חולין קל"ט ע"ב) בשגם (בראשית ו ג) זה משה, עיין שם בארוכה). והנה זה הוא כונת המדרש, דבכל עניניו של משה לא היה הוא בזה כלל רק ה' לבדו, דבשעה שבא בחסידות, לא היה כלל אף לצורך רוחני רק להגדיל כבוד שמו. וכן בשעה שבא בתמימות היינו בדין, כי חסידות הוא לפנים משורת הדין, השי"ת בא עמו, ר"ל שהיה נראה לו שבזה הכבוד שמים יותר מתגדל ממה שהוא בלפנים מן השורה. וכן אף כשבא בעקמנות, ר"ל כמו שנראה לפום ריהטא כסירוב לנגדו ית', השם בא עמו באותו העקמנות, כי הוא לא היה כלל בזה רק להגדיל כבוד שמו ית'. וכן כשבירר עסקיו, ר"ל שנראה לפום רהיטא כי בירר בעסקיו ית' איזה ישמע לו יתברך ואיזה לא ישמע, או שבירר בעסקיו יתברך להיות אין דעתו נוחה בזה העסק, גם בזה השי"ת בא עמו, כי הוא לא היה בשום ענין רק למען כבוד שמו יתברך. ותני והדר מפרש אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, שהוא החשקות המוחלט לחזות בנועם ה' ודבקות אלקי האמיתי, לא היה כלל עבורו אף לצורך נשמתו, רק למען כבוד שמו כי תכלית הבריאה כדי להטיב כי הטוב רוצה להטיב, ובקש למלאות רצונו שידע דרך המשכת חסד ורחמים וברכה, וזה נתפרש בתשובתו יתברך אני אעביר כל טובי, והבן. ואימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה, יבואר בהקדים מ"ש הפני יהושע (בגיטין דף ו' ע"ב) בהא דאמר שם בגמרא ועוד והא אבייתר הוא דאסכים מריה על ידיה וכו', בשם הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל דמהא דאסכים מריה, מוכח דותזנה היינו לשון מזונות, אם כן לפי זה בזונה נמי יש לפרש לשון מזונות, כמ"ש התוספת שם (ד"ה ויתנו), וזה היה כונת ר' אבייתר, והפסוק גופיה מיירי בזונה ממש, אם כן מה שאמר ר' אבייתר אינו פסוק כלל, רק לצחות הלשון כתב כלשון הפסוק ואין צריך שרטוט, עד כאן דבריו. היוצא מזה שדרך הקדמונים לכתוב דבריהם כלשון המקרא, ולא כיונו על הפסוק כלל, ועל דרך זה נאמר כאן על פי אמרם ז"ל (סנהדרין קי"א ע"א) בשעה שעלה משה למרום מצאו להש"י כותב ארך אפים וכו', שאמר משה רשעים יאבדו, והיינו שבא בתמימות במדת הדין ולא לפנים משורת הדין, היה כונתו שהיה נראה לו אם יהיו רק צדיקים יתקדש שמו מאד, אבל האמת יתרון אור מן החשך כי אין ניכר עצם הדבר רק על ידי הפכו. והנה הרשעים נמשלו לקוצים, כמו שדרשו (בב"ק דף ס' ע"א) כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב ה), עיין שם. והיינו אמרו מדוע לא יבער הסנה, (ואין זה סותר למה שאמר הראיני נא את כבודך, שנראה שרצה להמשיך חסד ורחמים, כי הכל הולך למקום אחד שהיה רצונו רק לעשות נחת רוח לפניו ית"ש ולמלא רצונו שרוצה להטיב בתכלית הטבה, והרשעים הם המעכבים, על כן בקש שיוסר המעכב, והבן). והשיב לו יתברך מן יקירי דאית לי בגוויה, והבן.

או יאמר כי באורך נראה אור, ר"ל כי מצד השכל המושפע ממך שהוא אורך, נשיג איזה השגה בו שהוא אור לאור באור החיים הנצחיים, ובעבור זה הוא שנבקש ממך שתמשוך ממקור השלמות אשר בך קצת תענוג אלינו על צד החסד. ומה שאמר ליודעך, לבאר כי החסד ההשגות ההן, ראוי שיהיה נמשך ליודעך יותר מזולתם, אבל לישרי לב והם המאמינים, ראוי שימשך אליהם השכר המיועד מצד התורה דרך צדקה, וזהו אמרו וצדקתך לישרי לב, כי הצדיק האלקי יגזור שישיגו המאמינים אף אם הם בלתי יודעים מדרגות החיים הנצחיים המיועדים מצד התורה, מצד היותם בטוחים בשם ה' יתברך ומאמינים בתורתו אף על פי שלא יספיקו להשיג השגה שכלית, ר"ל אף שאין יודעין להשיג על פי מופת להבין בגדולת הבורא ית"ש, כמאמר הנביא (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. הרי שיעודי השגת החיים הנצחיים מצד האמונה אף בלא ידיעה במופת, כי לא ירמוז בזה אל החיים הגופניים, שאין הצדיקים המאמינים חיים בהם יותר מן הרשעים, אבל הנביא ירמוז בזה אל החיים הנצחיים, עד כאן דברי פה קדוש בספר העקרים ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. ולפי זה דעת לנבון נקל דלמדרגה זו ודאי לא יזכו רק יחידי סגולה מעם ה' הדבקים בו ית', כאמור (דברים ד ד) ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים וגו', אבל לא נגה אור השפע זו על שום אחד מחכמי עכו"ם אף החכמים היותר גדולים שבהם, שהם לא יגיעו למעלה מהטבע שכל אנושי, וזה אינו בחק אנושי כמ"ש. ועיין בתשובת רבינו הרמב"ם (סי' קמ"ג) בהאגרת שכתב להחכם ר' שמואל אבן תבון, שכתב על אריסטו הנחשב אצלו להחכם היותר גדול שבכל חכמי הגוים, וזה לשונו: ודעתו, ר"ל דעת אריסטו, היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליו השפע האלקי, עד כאן דבריו. ועל פי זה יתחרשון ישתקקון יסתגרון פה השואלים ההבדל בין אלהי אברהם ובין אלקי אריסטו, כי גם הוא השיג מציאותו יתברך בדרך מופת מתוך פעולותיו, עיין בכוזרי (מאמר רביעי סימן ט"ז). והנה לפי זה שכתבתי יובן, דאינם נכנסין כלל בסוג אחד, והוא כיתרון האור מן החשך, ואינם מתחלפים בפחות ויתר לבד, רק שאין להם חלק ונחלה כלל בסוג זה, כי אין להם מבוא כלל בהשפעה אלקית למעלה מגבול שכל אנושי, והשכל האנושי נגד השפעה אלקית, הוא אף לא כטפה מן הים כנ"ל.