רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃
צוואת הריב"ש
צוואת הריב"ש ע"ה. להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה ועיקר שלא לשכוח הדברים. ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט.
שפת אמת
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הזוהר הקדוש פי' בא בימים שהביא עמו כל ההארות שהי' לו בכל יום דבר מיוחד שנברא עליו וכשמת הביא עמו כל הימים וכ"כ בזוה"ק. וי"ל עוד פי' בא בימים שכל ההארות שהי' לו נשארו אצלו לעולם [וזה עצמו פי' זקן שקנה חכמה שהחכמה קנין אצלו שנתדבק בו שלא לשכחו כלל רק להיות נטבע בו בגוף ונפש] שדרך כל אדם כשמרגיש איזה הארה ודבר חדש אז נתפעל מעט ואח"כ נתיישן אצלו ואינו מתעורר ע"י ידיעה זו עוד. ובאמת צריך האדם לזכור תמיד כל התעוררות והארות שהי' לו וזה בכלל פן תשכח וכו' אשר ראו עיניך כי כל מה שהבין האדם ונתפעל על ידו צריך להיות בזכרון והתחדשות תמיד אך ודאי השכחה בא ע"י שמניח מיד ההארה ונטבע בטבע וגשמיות. וה' יושיענו. וז"ש באאע"ה זקן בא בימים שכל ההארות שהי' לו בכל יום ויום נתאספו כולם אצלו ביחד [ומצינו בס' הזוהר אנא בחד קטירא אתקטרנא כו' ע"ש פי' רשנ"ז ע"י ישוב מעט נזכר וכאן לא הי' צריך ישוב ג"כ כנ"ל] ושמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' המשנה הלומד ילד כו' והלומד זקן כו' פי' ילד בהתחדשות שלא נתיישן אצלו כו' וז"ש באברהם אע"ה שהזקין ועכ"ז הי' כל ההארות אצלו בהתחדשות. והכלל הוא כמו שכתוב אין כל חדש תחת השמש כמו כן להיפוך כל מה שלמעלה מהשמש. חוץ לטבע. יש תמיד התחדשות כי חיות ה' שיש בכל דבר הוא תמיד חדש כמ"ש מחדש בכל יום כו'. ופי' תמיד בכל רגע. ולפי מה שאדם מדבק כל דבר בכח הפנימיות ואינו נדבק בטבע וגשמיות כמו כן יש אצלו תמיד התחדשות. [וזה ענין שכחה שהוא מסט"א ורשעים שנקראים מתים בחייהם שאין להם החיות הפנימיות כנ"ל] ובזוה"ק שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה כו' ע"ש שפירש שיש חיות ממקום הנפלא שהוא למעלה מהטבע ושורה גם בעשי' ממש [כמ"ש רמ"א בש"ע או"ח ס"ו ע"ש] ועי"ז מי שמדבק המעשה בהשורש יש לו התחדשות תמיד ומשבח תמיד להשי"ת כאלו ברגע זו נברא מחדש ע"ש:
ליקוטי מוהר"ן
וְהֵם בְּחִינוֹת שִׁכְחָה וְזִכָּרוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״א:י״ג): נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, וּכְתִיב (שם צח): זָכַר חַסְדּוֹ. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות פ"ג): הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר אֶת נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח: