חסידות על דברים ד:י

או יאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם (דברים ז יב). בדרך המוסר, כי איתא במדרש (דב"ר פ"ג א') שכרו בעקב, כלומר באחרונה, וכן פירש האב"ע כמו לעולם עקב (תהלים קיט קיב). ועל דרך זה נ"ל על פי שכתב האלשיך בתהלים סי' ט"ו בפסוק (תהלים טו ד) נבזה בעיניו נמאס וכו', כי אף שהוא שפל, מקפידין עליו ליקח ממנו דין וחשבון. וגם מ"ש האלשיך בפרשת אחרי (ויקרא טז ב) כי בענן אראה וכו', עיין שם דדין וחשבון (אבות פ"ג מ"א), היינו כמו שאמרו רז"ל שמלמדין אותו כל התורה, ושואלין לו דין העבירות ועונשין, ואחר כך מזכירין לו שעבר עליהם, עיין שם. עוד שם עתיד אתה בגופך ונפשך, על פי הרכבת חיגר על הסומא וכו' (סנהדרין צ"א ע"א), עיין שם. והנה מפרשין על פי זה (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא וכו', כלומר גם אחר שתצא רוחו ונשמתו, שוב ישוב לאדמתו היינו גופו, כמו שדרשו (סנהדרין צ"א ע"ב) ואל הארץ לדין (תהלים נ ד), זה הגוף, ושוב אין לו שום טענה ומענה, וזה ביום ההוא אבדו עשתנותיו. והנה בעוד האדם חי, יש התחברות לגופו ונפשו שחברן היוצר ונחשבין לאחד, מה שאין כן אחר המות שאם מרכיבין, היינו רק לקבל עונשן, אבל אין להם חיבור בעצם, רק לרוכב דמי כמו שהוא במשל שהוא איש על איש. ועוד נקדים כמו שהוא בזכירת האדם את עצמו שיזכור ראשיתו ואחריתו דהיינו לפנים ולאחור, הכי נמי בענין מתן תורה ראוי לזכור מה לפנים יום אשר עמדת בחורב (דברים ד י), ולדמות בכל יום כאלו עמידה זו היה היום, כמו שנאמר (דברים ו ו) (היום) על לבבך. הכי נמי ראוי לזכור שמיעת התורה שישמע אחר הפרדו, וידמה שהוא עכשיו, ואלו יצויר אז השמיעה והעשיה ודאי היה עושה בלב שלם, הכי נמי ידמה עצמו שהוא עכשיו כן, ואף על פי כן הוא עת העשיה, וכשיעשה בבחינה זו ודאי יעשה על השלימות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, דפרשת ואתחנן מסיים (דברים ז יא) ושמרת את המצוה וכו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ר"ל כמו שדרשו (ספרי ואתחנן ו' ו') מצוך היום, בכל יום ויום יהיה בעיניך כחדשים, דהיינו כאלו צוך היום. ובזה מדוקדק תיבת לעשותם כו', הצווי שלפנים היינו לעשותם, ולכך קרוי ציוה, מה שאין כן השמיעה דלאחר כך בעולם עליון אינו לעשותם, רק לידע כי הוא שופט צדק, ולכך רק שמיעת החקים יקרא, והבן. ולזה אמר והיה עקב תשמעון, ר"ל מה שתשמעון בסוף את המשפטים, יהיה גם כן כן שכל יום יהיה בעיניך כאלו הוא היום הזה, ולכך נאמר כאן בלשון רבים, לפי שאז הגוף והנפש נחשב לשנים, ושמרתם ועשיתם אותם בבחינה זו והבן, ולכך נאמר בלשון רבים, וכשתעשה כן אז ושמר לך, והבן.

הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ונקדים להבין מאמר רז"ל בשבת (דף למ"ד (שבת ל') ע"ב) כל תלמוד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכונה, דמאי ענין עונש תכונה לזה. וגם להבין אמרם ז"ל (שם (שבת ל' ע"ב)) רבה מקמיה דפתח בשמעתא אמר מילי דבדיחותא ובדחי רבנן, לבתר יתיב באימתא ופתח בשמעתתא. וגם להבין מה שנאמר (במסכת סוכה דף כ"ח ע"א) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה, כל עוף הפורח עליו מיד נשרף. דהנה התייר הגדול הגאון מהר"י בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ראשון), פירש במאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט נד) זמירות היו לי חקך, עיין שם כל המאמר ותראה פלאות ושפתים ישק, ותורף הדברים דתורה היא בבחינת בתי גואי, לכך צריך ללמוד באימה וברתת, ולכך קודם רבן גמליאל הוצרכו לעמוד בתורה בחינת (ישעיה ו ב) שרפים עומדים (מגילה כ"א ע"א), ולפי זה מובן הך עובדא דרבה. ועל פי זה נראה לפרש הגמרא במסכת ברכות, כתיב (דברים ד ט) והודעתם לבניך וגו', וכתיב (דברים ד י) יום אשר עמדת וגו', מה להלן באימה וכו', עיין שם (ברכות בדף כ"ב ע"א). דהכי פירושו יום אשר עמדת דייקא בבחינת עמידה לפני ה' אלקיך דייקא, מה להלן באימה וכו', ר"ל שם בבחינת בתי גואי, והבן. ובזה מובן השבח של יונתן בן עוזיאל, כי ידוע אמרם במדרש כשעלה משה לקבל התורה הוליכו המלאכים אותו, וכשהגיע לסוף גבולו, אמר המלאך מתיירא אני לגשת להלן שלא ישרפני אשו של המלאך הגבוה ממנו, וכן כל מלאך ומלאך אמר כן, אלמא כשהעליונים נכנסים לתחום דלאו דיליה נשרפים מיד, וכשיונתן בן עוזיאל היה עוסק בתורה, אז היה בבחינת בתי גואי ממש, באופן שמי שהוא בבחינת טיסה ועיפה שמקומו בבתי בראי, אם יפרח אז עליו ויגש אצלו, ישרף דנכנס לתחום דלאו דיליה. ועיין בזוהר פרשת בראשית (זוהר ח"א מ"ו ע"ב) מה שדרש בפסוק (בראשית א כ) ישרצו המים וגו', דעוף היינו מלאך (הובא במעולפת ספירים יום א' פי' ב'), והבן זה עד כמה מגיע גודל מעלת יקר התורה. ועל פי זה יובן שמי שאין שפתותיו נוטפות מור ואין לו פחד, אם כן אינו בבחינת בתי גואי, ועוסק בתורה שהיא בבחינת בתי גואי ונכנס לתחום דלאו דיליה, אם כן תכונה כאמרם (חגיגה י"ג ע"א) יצאה אש מחשמל ושרפו. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (שמואל א' ו' (יט) י"ט) ויך ה' באנשי בית שמש דייקא, היינו שאחזו בחינת השמש והבן. ועל פי זה יובן הפסוק שהתחלנו, כי ידוע אמרם (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה עינו של יחזקאל, ואם כן כבר היו במדריגה גדולה, אך בבחינת בתי בראי, ולכך אז ישיר (שמות טו א). ומזה תבין למה על קריעת ים סוף אמרו שירה, ולא על מתן תורה שהוא יותר יקר וחשוב, וגם נשתנו סדרי בראשית כי בא ה' וכל קדושיו עמו, ושומעין את הנראה ורואין את הנשמע כהנה וכהנה פלאי פלאות, והוא קושיא עצומה לא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולפי הקדמה זו יובן בבחינת בתי גואי אין שירה, רק המשל ופחד ויראה ורעדה, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת בשלח בביאור המדרש (שמו"ר כ"ג ו') ואני אשיר עזך, בים וכו' עיין שם). וזה מאמר שלמה (משלי א' כ') חכמות בחוץ תרונה, היינו החכמות שהם בחוץ, דהיינו בבחינת בתי בראי דהיינו המשמשין להתורה, תרונה. ונחזור לענינינו, דבמתן תורה הגביהן הקב"ה למדריגת בתי גואי אשר ה' שמה והמשל ופחד עמו כתיב (איוב כה ב), וזה שאמר הכתוב אתם ראיתם את כל אשר עשיתי למצרים, היינו להשר של מצרים, דראו איך המרכבה הקדושה השפיל והכניע להמרכבה הטמאה, והיינו ראתה שפחה על הים וכו', ואם כן כבר אתם במדריגה גדולה, ושמא תאמרו מה יש עוד מדריגה גבוה מעל גבוה, לזה אמר ואשא אתכם, היינו מה שהגבהתי אתכם עד עכשיו, הוא רק על כנפי נשרים, היינו בדרך טיסה ועיפה היינו בבחינת בתי בראי, אבל עכשיו ואביא אתכם אלי דייקא, היינו לבחינת בתי גואי בחינת עמידה בלי שום תנועה. ועל פי זה יש לפרש וירא העם ויניעו ויעמדו מרחוק (שמות כ יח), ר"ל אם היו עובדים בבחינת תנועה, עדיין הם עומדים מרחוק בחינת בתי בראי, ואין זה התקרבות גמור. ועל פי זה יובן שאמר ית' למשה (דברים ג' כ"ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, (דברים ה כח) ועתה פה עמוד עמדי, היינו שישאר קיים לעולם בבחינת בתי גואי עולם העמידה כאמור שרפים עומדים, ומזה תבין אמרם (סוטה י"ג ע"ב) במשה מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, ומזה תראו אחינו בני ישראל גודל מעלת עסק התורה לשמה, וההיפך במבטלו, כי היא תחילת דינו של אדם, כמו שדרשו (קדושין (קידושין) מ' ע"ב) על פסוק (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, ואף שאמרו בברכות (דף ה'.) פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, משמע שזה האחרון ונמצא הדברים סותרין זה את זה. אין כאן סתירה, דודאי ביטול תורה בכלל יפשפש במעשיו כי הוא פעולה הראשונה, אך בכל העבירות אם לא מצא אם כן אין לתלות בהם, אבל ביטול תורה אף אם לא מצא יכול לתלות בו, לפי שאין לו שיעור ומי יודע עד כמה תכבד העבודה, ודוק כי הוא הפירוש האמיתי בס"ד. ומן האמור פירש היערות דבש אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ביאור הדבר כי הבעל תשובה מה לו לשמחה והוא באימה ופחד, ועל כן אין לו מקום בבתי בראי, אך הקב"ה חותר חתירה וכו' להכניסו בבתי גואי ששם בחינת עמידה, אבל הצדיקים גמורים עובדים את ה' בשמחה בבחינת בתי בראי, ולא עביד קב"ה ניסא למגנא להכניסו לבתי גואי, והבן. ועל פי זה יש לפרש גם כן (הושע ב' ב) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, דהיינו בבתי גואי ששם אין מבוא כלל לאלו אשר אין פחד אלקים לנגד עיניהם, שם דוקא יאמר להם בני אל חי אם שבין בתשובה, כי שם דוקא הוא מקום הבעלי תשובה כנ"ל, והבן.

בפסוק א"ה האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כל מיותר לכאורה. וי"ל על כל הקהילות שמתאספין בנ"י תמיד כמ"ש חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם. וכ"ז בא בשעת מתן תורה כמ"ש הקהל כו' ואשמיעם את דברי הי' הכנה והארה שכל התאספות של בנ"י לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים. כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. וכמו שעשרה מאמרות הוא יסד ובנין על כל הבריאה. כן עשרת הדברות הם יסוד ובנין על כל הנהגת בנ"י. רק ההפרש שמאמרות היו ברצון הבורא ית' בלבד אבל הדיברות היו ע"י הכנת בנ"י שהקדימו נעשה ומס"נ על כבוד שמו ית'. לכן גם עתה מעוררין זה הכח ע"י הכנה למטה. וכמו כן בנפש אדם עצמו כשמאסף כל הכחות להשתעבד אליו ית' הוא בכלל כל קהלכם. וכן איתא מנין שאפי' א' יושב ושונה כו':