חסידות על דברים ד:לה

הקושיא מפורסמת שזכרו המפרשים איך נוטל ממנו הבחירה שהיה ראוי להיות חפשית. ועל פי דרכינו נשים לב לדקדק מלת אלה באמרו למען שתי אותותי אלה בקרבו הוא כאלו מורה באצבע על האותות שאלה הם אשר לנגד עיניו ובאמת לא למראה עיניו היה אמנם ענין יציאת מצרים שהיה הדעת בגלות אצל פרעה והוא כי העם אפילו בני ישראל לא ידעו את ה׳ אף על פי שהיה להם בקבלה מפי אבותיהם הקדושים אבות העולם מכל מקום בעבור שהיו דור רביעי נשכח מהם הדעת האמיתי שעליו אמר דוד המלך עליו השלום לשלמה בנו (דברי הימים א כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך וזהו עיקר הגלות שהיה דעת בגלות במצרים ולכן אמר פרעה הרשע מי ה׳ וגו׳ שכפר בעיקר שלא האמין רק בכשפים שהיה מכשף גדול ולא ידע את ה׳ כי אין מלבדו כתיב ואפילו כשפים שמכחישים פמליא של מעלה אין להם יכולת לפעול בלתי רצון השם יתברך כמבואר בש״ם במעשה ברבי חנינא בן דוסא ולכן כשרצה השם יתברך לגאול את עמו בני ישראל ממצרים שיהיה להם הדעת האמיתי ולהורות כי ה׳ הוא האלהים שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם אמר למען שתי אותותי אלה בקרבו בעבור שהוא כפר בעיקר בשביל חסרון געת ואמר מי ה׳ אצרף אותותי אלה בקרבו כלומר שהיה אצלו בגלות ועל ידי זה הצירוף יהיה תיבת אלהים בשלימות ויודע כי ה׳ הוא האלהים הוא התקיף ובעל היכולת ואין עוד מלבדו ואפילו כשפים כאמור:

וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת, וְהָיָה עוֹסֵק בְּיִשּׁוּב הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב וּמְמֻלָּא מִבְּנֵי אָדָם, הַיְנוּ בְּנֵי דֵּעָה כַּנַּ"ל, כִּי הוּא פָּתַח לָנוּ אוֹר הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ד׳:ל״ה): אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, כִּי מֹשֶׁה פָּתַח אֶת הַדַּעַת וְגִלָּה לָנוּ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים שַׁלִּיט בָּאָרֶץ:

ועל פי זה יש לפרש המדרש רבה (שמו"ר כ' י"ח) ויסב אלקים וגו' (שמות יג יח), מכאן אמרו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלקים וכו'. וקשה הא הסיבה אינו רק בליל א' של פסח. והנ"ל כי הנה בהמשנה ריש ערבי פסחים (פסחים צ"ט ע"ב) יש שני פירושים אי אפילו עני שבישראל וכו', קאי אלקמיה או אדבתריה, עיין שם בתוספת (ד"ה ואפילו). והנה לפי מ"ש קשה על רבי יוסי הגלילי מפסוק כי עבדי הם וגו', וכן מפסוק אשר הוצאתיך, וצריך לומר שסובר דאדרבה עבדות זו היא חירות אמיתי, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב). ועל פי זה יתפרש אמרם (עירובין דף נ"ד.) אל תקרי חרות אלא חירות, דהכי פירושו שאין אתה יכול לקרות חרות על הלוחות, דהיינו שנתן להם תורה ועול מלכות שמים, אלא אם כן תאמר שהיא חירות ממלאך המו' ומשיעבוד מלכיות, כי היא חייך כתיב (דברים ל כ), וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות (אבות פ"ג מ"ה), דאם לא כן קשה הא גאולת קרובים לשחרור, אלא ודאי דהיינו השחרור האמיתי. והנה ידוע דהסיבה מורה על חירות, והנה אם היינו אומרים דהוא רק בשביל חירות הגוף, אם כן עני שהוא עתה נדכה ושפל ומשועבד לעשירי עם, הסיבה למה לו, אבל אם מורה על קבלת התורה דהוא חירות אמיתי, הרי כולן שווין בה, כי ממדבר מתנה (במדבר כא יח), ודרשו (עירובין נ"ד.) מה מדבר הפקר לכל וכו'. ועל פי זה יבואר, דהיה קשה להמדרש דלמה שינה הלשון לויסב, היה ראוי לומר וינחם אלקים דרך המדבר, לכך פירש דהוא מורה לדרשה, דלעיל אמר כי קרוב הוא, וקשה הא גאולת קרובים לשחרור, על כן אמר ויסב אלקים, ר"ל דאדרבה עשה להם הסיבה וחירות, דרך המדבר היינו במה שנתן להם התורה שם, ועל כן אדרבה משום דקרוב הוא וגאולת קרובים לשחרור, נתן להם התורה, והבן. ואם כן מכאן אמרו אפילו עני שבישראל וכו', כיון דזה הוא חירות, הרי כולן שווין כמ"ש. וגם דרך המדבר, ר"ל בדרך של המדבר שהיא הפקר, כן עשה לכולן חירות, על כן אמרו אפילו עני שבישראל כנ"ל. ועל כן דרשו ברפידים (שמות יז ח), בשביל שרפו ידיהם מן התורה (סנהדרין דף ק"ו:), דבעסקם בתורה חירות מן הכל, ועל כן תרגום יונתן דשוור בליל חד ד' מאה פרסי, והיא ודאי על ידי כישוף, והנה אין עוד מלבדו כתיב (דברים ד לה), ואמרו במסכת חולין (דף ז' ע"ב) דר' חנינא נפיש זכותיה עיין שם, וכל שכן כל ישראל, רק בשביל שרפו ידיהם, הועיל הכישוף ובא, והבן.