חסידות על דברים ד:לט

וְהַיִּרְאָה צְרִיכָה לִהְיוֹת עִם דַּעַת, כִּי בְּלֹא דַּעַת נֶאֱמַר (איוב ד׳:ו׳): הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ. וְהַדַּעַת צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּלֵּב, כִּי גַּם עַכּוּ"ם יֵשׁ לוֹ דַּעַת, אַךְ הוּא בְּלֹא לֵב. אַךְ עִקַּר הַדַּעַת – כְּשֶׁהוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ד׳:ל״ט): וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ; כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כט): וְלֹא נָתַן לָכֶם לֵב לָדַעַת – דַּיְקָא.

ולזה הטעם צריך כל אחד לקבל עליו בשעת קריאת שמע בד׳ דאחד ארבע מיתות בארבע וליחד שמו באמת כמו שכתוב (תהלים מ״ד, כ״ג) כי עליך הורגנו כל היום זה שמקבל עליו ארבע מיתות בית דין למען יחוד שמו הגדול יתברך כי בודאי נעשה יחוד הויה שהוא רחמים ואלקים שהוא דין מאחר שמקבל אלהותו יתברך בשתיהן וזהו (דברים ו׳, ד׳) ה׳ אלקינו ה׳ אחד בין שמתנהג עמו במדת הוי״ה בין במדת אלהינו הכל ה׳ שהוא חסד האל יתברך בכדי שיוכל לקבל לאהותו יתברך בדבר ההוא מאחר שכך צריך לו בעת ההיא וזהו (שם ד׳, ל״ט) כי ה׳ הוא האלהים גו׳ וכל זה על ידי הדעת כמו שכתוב בתחלת הפסוק וידעת היום וגו׳ וכשעובד כך בדעת זה נעשה גם כן הדין רחמים מאחר שמאמין ומקבלו בשמחה ומודה לו מאוד ומחזיק את הדין כאילו הוא חסד נעשה כן באמת וזהו צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים והרשעים אף שמתנהג הבורא ברוך הוא אתם במדת הרחמים אין מקבלים אלהותו על ידי זה מאחר שאין להם דעת ומפרידים אותו מהבורא יתברך והופכים למדת הדין והצדיק יוכל לתקן גם זה שקלקלו רשעים ומהפכים למדת הרחמים:

עוד יש לפרש בדרך רמז ויתישבו כל הדקדוקים, ומקודם נבאר למה לא נאמר כאן לאמר כמו בכל התורה. כי הנה בפרשה יש נגלה ונסתר ושתיהן אמת, והנסתר הוא הפנימיות, והנגלה הוא הלבוש ומורה על ההסתר, ומשה הוא עצמות התורה וחכם לב, והשיג מחשבתו ודבוק למעלה, ולא היה בו שום גשמית והשיג הרוחנית ואור תורה, ואין צריך לאמר לו, רק האיך לאמר לזולת שהם שוכני מטה בהלבוש שהם עניני מטה דהלבוש לא ידע מעצמו, דמי שהוא למעלה כל כך אינו למטה, רק האלקים הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אבל אין עוד (דברים ד לט), והבן זה. וזה הפירוש אצלי על הלאמר שבכל התורה, כמו וידבר ה' אל משה לאמר, ר"ל שהדבור היה רק איך לאמר לזולת, אבל אור התורה השיג מעצמו בבחינת הנבואה דבקות המחשבה בבחינת חכם לב, כמבואר אצלי במקום אחר והבן זה. ויש גם כן לומר באופן אחר קצת, כי באמת אינו צריך לדבור, כי היה יכול להשיג כמו אברהם, או על כל פנים השי"ת יכול להשפיע לו השגה כמו לאברהם (עיין ב"ר פס"א א'), רק משה נאמן בשליחותו, ואם היה אומר כך השגתי, וזה אינו מובן כל כך לההמון והיה מפקפקין, לכך דבר עמו פה אל פה והיה אומר להם כה דבר ה', וכבר הוחזק לנאמן כמו שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו ולא נשאר שום ספק. והיינו וידבר ה' אל משה, ר"ל שצורך הדבור היה רק כדי לאמר לישראל שדיבר עמו, וגילה זה הכתוב בכל מקום לידע מעלתו, כי השיג הכל ויהיב חכמתו לחכימין, ולא יגרע מעלתו של משה בשביל צורך הדבור כנ"ל.