אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֻֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת־גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי׃
שם משמואל
שם במדרש וישמע ראובן ויצילהו מידם, א"ל הקב"ה אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך הה"ד את בצר במדבר, נראה לפרש דהנה השבטים מידן דיינוהו ליוסף, וכמו שדיינוהו למטה ונגמר דינו למיתה כן הי' נמי למעלה כידוע שכפי הפסק של הסנהדרין למטה כן פוסקין למעלה וכבש"ס שהקב"ה אומר נצחוני בני, ואיתא בספרים גדולה מזה שבשעה שכתב הרמב"ם שהאומר שהקב"ה יש לו ח"ו גוף ותמונה נקרא מין, הי' אז כמה כתות שנתגרשו מג"ע שהלכו בזו המחשבה, אך כשכתב הראב"ד ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראוי בדברי האגדות המשבשות את הדיעות, הכניסו שוב את כל אלו לג"ע, וכך י"ל ביוסף שבשעה שגמרו השבטים את דינו למיתה נסתלק ממנו את חיים העליונים אך בשעה שהצילו ראובן ניתן בו חיים חדשים:
תולדות יעקב יוסף
וי"ל הא עדיין יש מור' לאומות שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו וכ"ת דבלע' אמר זה בשע' שקיבלו ישראל התורה שאז יצאו ממורא הנ"ל א"כ קשה מאי ה' עוז לעמו יתן לשון עתיד נתן הל"ל או נותן לשון הוה ועוד איך אמר בתואר עמו כשעדיין לא קיבלו התורה שע"י נתינת התורה לישראל נעשו עם סגולתו משא"כ קודם לזה ואיך אמר לעמו יתן משמע שכבר הם עמו קודם הנתינה ולדברינו א"ש כי בהכרח שייך התורה הנק' בריתי יומם ולילה דווקא לישראל שניתן להם ברית מילה ובחי' שבת שניתן להם במרה קודם מתן תורה כמ"ש כי אות היא ביני וביניכ' וזה מור' כי כבר הם עמו ונחלתו ולהם ראוי' התורה ולא לכל האומו' ומה שחזר על כל אומה ולשון הוא כי רצה ית' לברך את עמו בשלום שלא יהי' קטרוג מאומות על שניתן לישראל התורה ולא להם וכמובא בזוהר משל למלך שרצה ליתן מתנה לבנו והי' לו ג"כ עבדא בישא שלא יתקנא וכו' ע"ש וה"נ כדי שיהי' להם שלום מאומות חזר עליהם תחילה וז"ש ה' עוז התור' לעמו דווקא יתן ולא ליתר האומו' ומה שחזר על כל האומות כדי שיברך את עמו בשלום וק"ל.