חסידות על דברים ה:יט

בזוה"ק ע"פ ובכל אשר אמרתי כו' תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו כו'. כי דברי תורה הם שמירה לאדם. והשי"ת נתן לנו תורה ומצות אשר בזה יכולין למצוא כל הצורך לנו ואין צריכין לבקש עצות ממקום אחר לשום דבר. וכתיב בכל אשר אמרתי פי' בכל דיבור ואות שבתורה נמצא שמירה זאת. וכן שמעתי מפה קדוש אא"ז מו"ר ז"ל על פסוק קול גדול ולא יסף ומתרגמינן ולא פסק ואמר בכל אות שבתורה יכול כל אדם למצוא כל הצריך לו בכל עת כי אין לו הפסק עכ"ד. והוא ענין השלימות שיש בכל נקודה מתורה ומצות הכל ואעפ"כ נכתב זה בלשון ציווי כי שמירה זו תלוי' באדם כפי מה שאדם יודע זאת ומחזק [עצמו] בדברי תורה ויודע שאין לו מקום אחר בכל הצריך לו רק בתורה כמאמר הפוך בה כו' דכולה בה. כפי ידיעתו זאת. כך מתגלה לו הכל ונתקיים פעולת התורה כי הכל תלוי בבחירת האדם כנ"ל:

באבות פ"ו אריב"ל בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב אוי לבריות מעלבונה של תורה כו' אשה יפה וסרת טעם ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וממדבר מתנה וממתנה נחליאל כו'. זה הקול הוא עצם הדיברות שנאמר קול גדול ולא יסף ולא פסק. כי עדיין זה הקול בא לבנ"י. כמ"ש נותן התורה שהוא דבר ההוה תמיד. ולאשר זה הקול מיוחד לבנ"י לכן אם אין מכינים עצמם לקבל זה הקול נקרא עלבון תורה. וז"ש אשה יפה כו' כי הם מיוחדים לקול התורה כנ"ל. [אח"כ מצאתי מזה בס' עבודת ישראל] ואף כי יש הרבה מניעות לקרב עצמו להתורה ע"ז אומר שע"י שמשתוקק לתורה ורוצה להמשך אחרי' ניתן לו התורה במתנה ואח"כ זוכה עוד להיות מיוחד לתורה ונקרא נחלה שלו כמ"ש וממתנה נחליאל:

בפסוק א"ה האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כל מיותר לכאורה. וי"ל על כל הקהילות שמתאספין בנ"י תמיד כמ"ש חז"ל עשרה שיושבים ויש ביניהם ד"ת שכינה שרויה ביניהם. וכ"ז בא בשעת מתן תורה כמ"ש הקהל כו' ואשמיעם את דברי הי' הכנה והארה שכל התאספות של בנ"י לדורי דורות יכולין לעורר אותן הדברים. כמ"ש קול גדול ולא יסף ולא פסק. וכמו שעשרה מאמרות הוא יסד ובנין על כל הבריאה. כן עשרת הדברות הם יסוד ובנין על כל הנהגת בנ"י. רק ההפרש שמאמרות היו ברצון הבורא ית' בלבד אבל הדיברות היו ע"י הכנת בנ"י שהקדימו נעשה ומס"נ על כבוד שמו ית'. לכן גם עתה מעוררין זה הכח ע"י הכנה למטה. וכמו כן בנפש אדם עצמו כשמאסף כל הכחות להשתעבד אליו ית' הוא בכלל כל קהלכם. וכן איתא מנין שאפי' א' יושב ושונה כו':