חסידות על דברים ה:כ

ותאמרו הן הראנו כו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כו' (דברים ה, כ-כא). הקושיא מבוארת, דהלא מתחילה אמרו שראו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ואחר כך אמרו שחשו אם ישמעו הקול ימותו. והנראה, דמבואר בזוהר הקדוש בפרשת פנחס שרבי פנחס בן יאיר אמר שאומות העולם אין הגוף מנענע עצמו באומרו דבר כי אין בו רוח חי כו' של קדושה, מה שאין כן בישראל באומרו דבר קדושה מתעורר בו רוח חיים רוח טהרה וקדושה שיש בו. משום הכי בהזכירו דבר קדושה אזי רוח טהרה וקדושה תנועע בו בדבק עצמו בשורשו עיין שם. וגלל כן אם היה השם יתברך מדבר עם אומות העולם עכו''ם היו סובלים הדיבור בלי שום פחד דהם כעצים ואבנים שאין בהם שום נקודה של קדושה שיפול עליהם פחד מדברי אלהים חיים. מה שאין כן בדברו עם ישראל מאז התחיל לדבר עמם אז נתעורר בקרבם התלהבות של אש בוער מהקדושה שיש בם ואז מרוב התלהבות חשו שלא תצא נשמתן. והנה תוספות כתבו על הא דהקשו דחכמינו ז"ל אמרו (ע"ז ג.) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו' (ויקרא יח, ה) אפילו גוי שעוסק בתורה, והא חכמינו ז"ל אמרו (ב"מ קיד:) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם. והעלו, דהאדם נקרא אפילו גוי, מה שאין כן אדם בלא ה"א אין נקרא גוי. וזה שאמר הכא היום הזה ראינו כי ידבר, רוצה לומר אם כמאמר חכמינו ז"ל כי משמש גם כן בלשון אם, פירוש אם היה מדבר עם האדם דנקרא אומות העולם גם כן האדם אזי וחי מחמת שאין בהם התלהבות. ועתה למה נמות, רוצה לומר מה שאין כן אנחנו בקל יוכל לומר, כי תאכלנו האש גדולה הזאת שיש לנו אש גדול בשמענו דברי אלהינו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, רוצה לומר שידבר שיהיה נשמע לדבר שהוא מתוך האש שרוח אלהים בו בהתלהבות כמוני ויחי שמרוב התלהבות יכול לבוא כל כך לידי עייפות עד שנשמתו יוצא מרוב דביקות:

בראשית – זו היא הפקודה הראשונה לכל ונקראת פקודה זו יראת ד', שהיא ראשית, ככתוב: ״ראשית חכמה יראת ד'״ (תהלים קי״א), ״יראת ד' ראשית דעת״ (משלי א'); בשביל שדבר זה בשם ראשית נקרא. והיא (היראה) השער להיכנס (על ידה) לאמונה, ועל פקודה זו העולם קיים. יראה מתפרשת לשלשה צדדים: שנים מהם אין בהם יסוד איתן, ואחד – עיקר היראה. יש אדם הירא את הקדוש ברוך הוא בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או שירא הוא מעונש הגוף או הממון, ועל כן הוא מפחד תמיד; נמצא, שהיראה שהוא ירא את הקדוש ברוך הוא איננה עיקר. יש אדם הירא את הקדוש ברוך הוא בשביל שירא הוא מענשו של העולם הבא ומעונש הגיהנם. שתי (יראות) אלו אינן העיקר והשורש של היראה. יראה שהיא עיקר (היא): שיירא האדם מפני רבונו בשביל שהוא רב ושליט, עיקרם ושרשם של כל העולמות והכל כאין לפניו, ככתוב: ״וכל דיירי ארעא כלא חשיבין״ (דניאל ד'), ולשים חפּצו באותו המקום שנקרא יראה.³⁵²כבר פירשנו למעלה שהיראה היא נקודת החכמה שבמלכות. בכה רבי שמעון ואמר: אוי לי אם אוֹמַר, ואוי לי אם לא אוֹמַר, אם אוֹמַר, ידעו החייבים איך יעבדו את רבונם.³⁵³אין הדברים מובנים. ומה בכך אם ילמדו החייבים לעבוד את רבונם? אין הקדוש ברוך הוא חפץ בתשובתם של רשעים? והלא נאמר״: ״החפץ אחפוץ מות רשע… כי אם בשובו מדרכיו וחיה״ (יחזקאל י״ח). הרד״ל משיב על שאלה זו, שירא היה ר' שמעון לגלות עד כמה קטנה היא יראת העונש, בשביל שלא יבואו הרשעים, שאינם יכולים להתרומם למעלה הגבוהה – יראת הרוממות, ויחטאו מתוך שלא ישגיחו ביראת העונש. בעל אספקלריה המאירה״ פירש, שירא ר' שמעון לגלות את כל גָדלָהּ של יראת הרוממות לרשעים, כי ״מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים״, ופירושו יפה יותר, לדעתי. ואם לא אומר, יאבד לַחברים הדבר הזה. באותו מקום, שיראה הקדושה שורה בו (נגדו) למטה יש יראה רעה המלקה ומכה ומקטרגת, והיא רצועה להלקות (בה) את החייבים. ומי שהוא ירא מעונש המלקות והקטרוגים, כאמור, אין שורה עליו אותה יראת ד' שנקראת ״יראת ד' לחיים״. אלא מי שורה עליו? אותה יראה רעה; ונמצאת ששורה עליו יראה רעה ולא יראת ד'. ועל כן המקום שנקרא ״יראת ד'״ נקרא (גם) בשם ראשית דעת; ועל כן נכללה כאן פקודה זו. וזהו עיקר ויסוד לכל שאר פקודות התורה. ומי שהוא שומר את היראה, שומר את הכל; ומי שאיננו שומר את היראה, איננו שומר את פקודות התורה; לפי שהיא שער לכל, ועל כן כתוב: בראשית, שהיא יראה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ; כי מי שעבר על זה עבר על פקודות התורה. וענשו של מי שעבר על זה – ״והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים״; הרי ארבעה ענשים לענוש בהם את החייבים: ״תהו״ זה חנק, שכתוב: קו תהו (ישעיה ל״ד), חבל מדה (זכריה ב'); ״בהו״ – זו סקילה, אבנים המשוקעות בתהום רבה לענוש (בהן) את החייבים; ״וחושך״ – זו שרפה, שכתוב: ״ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך״ (דברים ה'), ״וההר בוער באש עד לב השמים, חושך״ וכו', וזוהי אש עזה, השורה על ראשי החייבים לשרפם; ״ורוח״ – זה הרג בסַיִף, רוח סערה, חרב שנונה היא, חרב לוהטת; כמו שנאמר: ״ואת להט החרב המתהפכת״ (בראשית ג'), ונקרא רוח. עונש זה הוא למי שעובר על פיקודי התורה. וכתוב אחרי כן יראה – ראשית שהיא כלל הכל. מכאן ואילך שאר פיקודי התורה.