וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃
נועם אלימלך
היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ואח"ז כתיב "אם יוספים אנחנו לשמוע כו' עוד ומתנו". הנה השני כתובים הם מכחישים וסותרים זה את זה לכאורה, שהם בעצמם אמרו "כי ידבר אלהים את האדם וחי", והדר אמר "אם יוספים כו' ומתנו".
קדושת לוי
או יבואר, הטעם שאנו קורין רות בשבועות. ויבואר בו מה דאמרינן בגמרא (סנהדרין קח.) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, כי הנה תאות ישראל לעולם הבא. ובוודאי אין הטעם משום תענוג גשמי חס ושלום ושיהיה שם במנוחה גדולה מלאים כל טוב, רק עיקר הטעם ששם בעולם הבא ישיגו גדולת הבורא ברוך הוא אשר בעולם הזה מיגע עצמו ביגיעות עד שהוא משיג השגה קטנה כחודה של מחט מגדולת הבורא ברוך הוא, כי עיקר תאוות הצדיקים כי שם ישיגו גדולת הבורא ברוך הוא עד אין סוף ועד אין חקר. והנה דור המדבר ראו הניסים על הים וראו על הים גדולת הבורא ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל ראתה וכו', ואמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) וגם עמדו בשעת מתן תורה וראו גם כן גדולת הבורא עד אין סוף ונמצא שלא נשאר להם שום חלק השגה לעולם הבא. ועיין בשל"ה על פסוק (דברים ה, כא-כב) ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו כו' ועתה למה נמות כו', עיין שם. ובזה מבואר הטעם מה שאנו אומרים רות בשבועות, כי כל ישראל מחכים ומצפים על ביאת המבשר במהרה בימינו. ובאמת עיקר הטעם מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המשיח לא מחמת תענוגי הגשמיים, רק עיקר מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המבשר עיקר הטעם כי אז נשיג גדולת הבורא עד אין סוף ואז יהיה עיקר עבודתינו ומחשבותינו בגדולת הבורא ברוך הוא כדכתיב (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כו'. וכשאדם מחכה ומצפה לאיזה דבר ורוצה להשיגו ואינו יודע טעם הדבר כי עדיין לא השיגו מעולם הדבר ההוא אז אינו מצפה ומחכה כל כך כיון שעדיין לא השיג כלל על הטובה ההוא כל ימיו. אבל כשכבר היה לו התענוג ההוא בעולם אז יודע טעם הדבר ואז מחכה ומצפה לו יותר. כמו כן אנו מחכים ומצפים על ביאת המשיח מחמת שאנו רוצים להשיג גדולת הבורא ברוך הוא וזהו עיקר התענוג שלנו כדכתיב ומלאה הארץ דעה את ה'. ומנין אנו יודעין התענוג הזה מעבדות הבורא כדי שנחכה ונצפה לו הוא מחמת שהשגנו תענוג זה במעמד הר סיני בשעת מתן תורה. ונמצא עיקר מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המבשר כדי שאז יעבדו את הבורא ברוך הוא בשכל גדול וישיגו גדולת הבורא עד אין סוף וחקר. ובמגילת רות כתיב שם לידת המשיח שבא מדוד המלך, לכך קורין אותה בשבועות שהוא שעת מתן תורה כדי שעל ידי זה נחכה ונצפה לו:
ישמח משה
עוד י"ל על מה שרימז לו ימי חייו (שמו"ר ב' ה'), בהקדים לבאר הגמרא (ברכות דף ז'.) ויאמר לא תוכל לראות את פני (שמות לג כ), תניא משמיה דר' יהושע בן קרחה א"ל הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה שוב אין אני רוצה. והנ"ל בזה על פי מ"ש בעיר בנימין על הפסוק (דברים ה כא-כד) הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, (דברים ה כד) ועתה קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו. דהנה על הפסוק כי לא יראני האדם וחי, יש שני פירושים, האחד כפשוטו שאם יראה ימות, והב' הוא כמדרשם רז"ל (תיקו"ז סט קט"ו ע"א) כי לא יראני האדם, שאם יראני וחי לעולם, שהרי המלאכים רואים וקיימים לעולם. והנה באמת אי לא הוי חטאו לא הוי מייתו, לפי שפנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה ד). וזה מה שאמרו הן הראנו ה' וגו' היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, דהיינו כפירוש הב', ואם כן נהיה מעתה חיים לעולם, ואם כן תו ליכא פסידא במה שנשמע מעתה מפי בשר ודם לומר כשם שהוא עובר כך תלמודו עובר, כי סבורים היו שיהיו קיימים לעולם, ועל כן קרב אתה ושמע וגו', עיין שם ודפח"ח. והנה אף שיוצק חן, מכל מקום אינו אמת שראו אותו מתרי טעמי. (א), דאם כן היה מעלתם גדולה ממעלת משה שלא זכה לראותו. (ב), דאם כן או דהוו מתים לאלתר, או דלא הוו מתים כלל והבן, והא דאמרו (רז"ל ע"ז דף ה'.) אלמלא לא חטאו לא הוי מייתו, היינו משום שפסקה זוהמתן, והבן וזה ברור. מכל מקום יצא מזה, דאם זכה לראותו חי לעולם. והנה איתא במדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) כיון שהגאולה היה על ידי בשר ודם, לכך חוזרים ומשתעבדים, והטעם גם כן כשם שהוא עובר וכו', כמו שאמרו לענין השכחה דאתי מחמתיה לא עדיף מיניה, והבן. ויתכן שרצה השי"ת שיהיה למשה גילוי שכינה כדי שיחיה לנצח, וממילא יהיה הגאולה נצחית. והנה אז אם היה מביט, היה הגאולה ניצחית וממילא היה מעביר רוח הטומאה כמו שיהיה לעתיד, ואין יצר הרע בעולם ולא היו ישראל חוטאים, וגם הלא אמרו (ע"ז דף ד':) דלא היו ישראל ראוים לאותה מעשה רק כדי להורות תשובה, ואלו העביר רוח הטומאה, שוב אינם צריכים להורות תשובה, וכיון דלא הוי חטאו לא הוי מייתו כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ה' ע"א) והיה הכל טוב. אבל כיון שאז הסתיר משה פניו, אם כן הגאולה שנעשה אז על ידו, איננו נצחי ולא העביר רוח הטומאה וחטאו ישראל ומתו, ואלמלא היה משה חי, לא היה בא דור המדבר לעולם הבא, כמו שדרשו (במדרש רבה פרשת ואתחנן סימן ט') בפסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון, כדי ויתא ראשי עם. וזה שאמר הקב"ה כשרציתי שאז היה טוב לכל ישראל לא רצית, ועכשיו שאתה רוצה וטוב לך לבדך, שוב אין אני רוצה ששוב אינו טוב לישראל, והבן כי נכון הוא בס"ד. (ובזה מסולק קושית מהרש"א לר' יהושע בן קרחה דלא תוכל לראות את פני, היינו מפני שלא רציתי, אם כן סיפא דקרא כי לא יראני האדם שהיא נתינת טעם, אינו מובן כלל, עד כאן. ועל פי האמור הוא מכוון יפה, דהכי קאמר עכשיו לא תוכל לראות פני, והטעם כי לא יראנו האדם וחי, היינו כפירוש השני שלא יראני האדם אלא אם כן הוא חי לעולם, וזה לא יתכן עכשיו מחמת שלא רצית כשרציתי וחטאו ישראל וכאמור, וכן הוא מדוקדק בלשון המדרש (שמו"ר) פ"ג (א') עיין שם. (עד כאן הג"ה). והנה י"ל דמשה חשב שבלאו הכי יחיה לעולם, לפי שלא נהנה מעץ הדעת שהיה בקנה, אבל באמת לא פלוג, לכך רימז לו ימי חייו. ועוד אפשר לומר דהיה קשה למשה כלום משא פנים יש בדבר שיזכה למה שלא זכה עדיין שום נברא, לזה רימז לו ימי חייו ק"כ, דמזה מבואר דהוא התרומה לפי שלא נהנה מעץ הדעת, והבן כי נכון הוא בס"ד.