וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃
נועם אלימלך
היום הזה ראינו כי ידבר אלקים את האדם וחי, ואח"ז כתיב "אם יוספים אנחנו לשמוע כו' עוד ומתנו". הנה השני כתובים הם מכחישים וסותרים זה את זה לכאורה, שהם בעצמם אמרו "כי ידבר אלהים את האדם וחי", והדר אמר "אם יוספים כו' ומתנו".
ישמח משה
באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.
אגרא דכלה
אמר ר' תנחום בר חנילאי בנוהג שבעולם משוי שקשה לאחד וכו', ומשה שומע קול הדבור עצמו וחיה, תדע לך שהוא כן שמכולן לא קרא אלא למשה, לכך נאמר (ויקרא א א) ויקרא אל משה, עכ"ל. הנה בעל המאמר שהתחיל ראשית הפתיחה וכוונתו על הסיום, דבעי לתרץ מהו הכוונה ויקרא אל משה, הוה ליה להתחיל וידב"ר כמו בכל מקום. וגם לא נאמר ויקרא י"י אל משה, אם כן אינו מבואר מי הוא הקורא. על כן פירש דהכוונה דהכתוב משמיענו כחו של משה, שהיה יכול לסבול קול הקריאה שאין יכולת לס' רבוא לשמוע. ותבין מה שאמרו רז"ל (יבמות מ"ט ע"ב) כל הנביאים נבאו מאספקלריא שאינה מאירה, הכוונה על ידי התגלות הנבואה בשכינה הוא שם אדני, הוא השם שמותר לזכרו והוא הנקרא דבור. והשם הויה יכונה אספקלריא המאירה, והוא אינו נקרא בדיבור רק בהעלם, על כן נקרא קו"ל. והנה ישרא"ל ס' רבוא לא היו יכולים לסבול הקול, באמרם אם יוספים אנחנו לשמוע את קול י"י וכו' (דברים ה כב), ומשה בעצמו היה סובל הקול. וז"ש ויקרא אל משה לשלול הזולת, ולא פירש מי הקורא, להורות שקרא אותו מי שאינו נזכר בדיבור, הבן הדבר: