חסידות על דברים ה:כה

בענין אמירת בני ישראל פן נמות. אף שמסרו נפשם לקדושת שמו ית'. ופי' מו"ז ז"ל כי חששו שלא יתקיימו הדברות בידם כיון שיהי' עפ"י נס ונס הוא רק לשעה. ובזה פי' הכ' תורה צוה לנו משה עי"ז מורשה כו' לעולם ודפח"ח. ועפ"י פשוטו נראה כי היו דברות של חיים ואין מהראוי שיבואו על ידי הדברות למיתה כדכתיב וחי בהם ולא שימות. א"כ נראה מדיצאה נשמתן הוא ראי' שאין הדיבור מיוחד להם רק ע"י מרע"ה. כמו שכן הי' האמת דכ' הטיבו כו' אשר דברו [ואפשר גם מרע"ה א"ל אל תיראו כו'. אבל כשהרגישו יראה בנפשותם באמת טוב עשו באמרם קרב אתה כו']:

באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.

וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות יד כז). ואמרו רז"ל (ב"ר ה' סי' ה' ובפרשה זו פרשה כ"א) לאיתנו, לתנאו, תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, עד כאן דבריהם. והנה במעשה בראשית לא נמצא רמז ורמיזא לזה התנאי בתורה הק'. והנ"ל דנרמז שם על פי המדרש רבה (בסדר בראשית פרשה ג' סי' וא"ו (ב"ר ג' ו')) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א ה), אמר ר' אלעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ועיין קושיית הנזר הקודש מהפסוק (בראשית א י) ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים, ועיין בבנין אריאל בפרשת בראשית מה שתירץ על זה, ודבריו נראים נכונים ואמיתים. והנה מובן על פי דבריו, דלפי האמת והמסקנא קיימינן בזה דליבשה ארץ קרא הקב"ה בעצמו, ולמקוה המים קרא ימים על ידי מלאך, והנה נעלם הטעם דלמה בהיבשה קרא הקב"ה בעצמו ארץ, ובמקוה המים קריאת השם היה על ידי מלאך הלא דבר הוא. והנ"ל על פי מה שביארתי (בפסוק (שמות יד טו) מה תצעק אלי) על המדרש (ילקו"ש רמז רל"ג) הים סוער וכו', דמה שנעשה רק לפי שעה, לא יתכן שיעשה השי"ת בעצמו ובכבודו, כי כל אשר יעשה אלקים הוא יהיה לעולם, רק על ידי שליח. והנה כבר ביארתי (בפרשת ואתחנן) בפסוק (דברים ה כה) הטיבו כל אשר דברו, דמה ששמענו מהשי"ת בעצמו, אין לשמוע לשום שליח שישתנה לפי שעה עיין שם, אם כן לפי זה איך יתכן שישנה הים אף לפי שעה את מהלכו, הלא בכבודו ובעצמו ית"ש אינו עושה שום דבר לפי שעה, ועל ידי שליח לא ישתנה, לכך מעיקרא בהמאמר לא נאמר רק יקוו המים אל מקום אחד (בראשית א ט), ולא פירש לאיזה מקום, ולא הוי השתנות אם מקווים למקום אחת או עומדים כמו נד, דמכל מקום הוי למקום אחד דאינם מפוזרין על פני כל הארץ, רק אחר כך כשנקוו והיה קורא בעצמו למקוה הלזו ימים, הרי היה דבר בפירוש מפיו ית' שיהיה ימים, ולא ישתנה אף לפי שעה על ידי שליח, לכך קרא על ידי שליח כדי שיוכל להשתנות על ידי שליח, והיינו התנאי שיקרע לפני ישראל, ואם כן מרומז שפיר בתורה הק' בבריאת הים ובקריאת השם, והוא נכון בס"ד.