חסידות על דברים ו:יג

ובמצוה תפלה שכתב הרמב"ם שהוא מ"ע דאורייתא השיגו הרמב"ן דמפורש בש"ס בפ"ג דברכות לענין בעל קרי דקורא ק"ש שהוא דאורייתא ואינו מתפלל דתפלה דרבנן וכן בסוכה וכו' ומה שאמרו בספרי ולעבדו זו תפלה וגם דרשו ואותו תעבודו עבדו בתורתו עבדו במקדשו וכו' אסמכתא בעלמא היא או במקדשו היא עבודת הקרבנות וכו' ואם יהיה בתפלה עיקר מן התורה נאמר שהיא מצוה לעת הצרה ר"ל וכמ"ש וכי תבואו מלחמה וגו' שנאמין שהוא ית' שומע ומציל עכ"ל והרב בעל כסף משנה ומגדל עוז בס' אהבה ה' תפלה פ"א הרגישו בזה ואמרו משמעות הש"ס דתפלה דרבנן וכמ"ש תפלות כנגד תמידין תקנום היינו שאין זמנו מן התורה קבוע רק רבנן תקנום אבל שורש התפלה שיתפלל עכ"פ בכל יום איזה נוסח שירצה דאורייתא הוא יעו"ש.

ובמצוה ובשמו תשבע כ' הרמב"ם בה' שבועה פי"א שהיא מ"ע וז"ל כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה והוא מצות ל"ת כן השבועה בעת הצורך מצוה בה שנא' ובשמו תשבע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא וכו' עכ"ל והראב"ד השיגו מכ"י וז"ל א"א אינה מן המנין אלא בא להזהיר שלא ישבע באל אחר וכו' וכן הרמב"ן השיגו בשרשי' הנ"ל שאינו ממנין המצו' רק להזהיר על השיתוף וכמ"ש הרמב"ם עצמו שם הנשבע במשה רבינו היינו שהש"י שלחו אבל המאמין שהוא אמיתית עצם הרי זה שיתוף וכו' גם הרב המזרחי השיגו בזה בפרשה ואתחנן יעו"ש וכדי לבאר כל א' מן ד' מצות הנ"ל כל אחת בפני עצמו ואח"כ יחוברו יחד ד' הנ"ל ואען ואומר דפלוגתא זו דפליגי הרב בעל הלכות והרמ"בם אי נמנה יראת חכמים למצוה בפני עצמו זה נמשך אחר הפלוגתא דפליגי באנכי ה' הנ"ל ותחלה נדקדק בפסוק ל"ל תואר ב' שמות יחד ה' אלהיך ב' דהל"ל את ה' אלהיך ירא כמ"ש את האלהים ירא ומאי לשון תירא ג' באיזה סברא פליגי בה"ג והרמ"בם ונ"ל דקו' חדא יבואר באידך ע"י קו' שלישי והוא דמצינו להרמב"ם אפי' דבר שהוא דאוריית' רק שאינו מפורש מפי הקב"ה רק למשה בסיני נאמרה בגז"ש או הלכה אינו נכנס במנין תרי"ג מצות דכ' האשה ניקנית בג' דרכים בכסף ושטר וביאה וכ' שטר וביאה מדאורייתא וכסף מדברי סופרים והקשו עליו רבים וכן שלימים הא בש"ס משמע דהוא דאורייתא דפריך כסף מנלן ומשני גמר קיחה קיחה וכן כתבו החכמי' שבדורו להרמב"ם עצמו מנא ליה זאת הא כולהו ילפינן להו מן התורה והשיב להם כבר ביארתי בספרי י"ד שרשי' שאפי' דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן לי' ואין שום דבר שהוא מן התורה רק מה שהוא מפורש בתורה וכו' יעו"ש ולכך ס"ל דלא נכנס במנין רק המפורש בתורה והרמב"ן השיגו שם וכו' והנה יש להבין הא כל תר"יג מצות משה אמרן כמו שדרשו חז"ל רק שנים א' הקב"ה במפורש וסך תרי"א מצות אמרן משה כמ"ש תורה צוה לנו משה וא"כ ה"ה כשנאמרו למשה בסיני מפי הקב"ה גם שלא נזכר במפורש בתורה רק בגז"ש או הלכה מפי הגבורה מ"ט לא יכנס במנין המצות ושיקרא דאורייתא ונ"ל דהרמ"בם לשיטתו אזיל דס"ל דמצוה ראשונה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך בו היו כלולין אפ' בדיבור כל המצות מה שאי אפשר לאוזן לשמוע ואתי משה רבינו ופירשן בפרטות כל דבור בפני עצמו לישראל וכתבם בתורה כל א' על מקומו משא"כ בה"ג אזיל לשיטתו כי אנכי אינו במנין המצות רק לא יהי' לך אלהים אחרים על פני הם ב' מצות ואינו ענין לכלול המצות עשה במצות ל"ת רק משה אמרן מפי הגבור' ולכך ה"ה כל מצות שנאמרו למשה מפי הגבורה בג"ש או מי"ג מדות ג"כ נכנס במנין וגם מה שדרשו חכמים אח"כ בי"ג מדות כמו ר"ע שדרש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ג"כ נכנס במנין תר"יג כך נ"ל ע"פ פשט אבל אי דייקת צחות לשון בה"ג תראה דגם שהרב בעל הלכות גדולות נתכוון למ"ש הרמ"בם במצוה זו ושוב לק"מ מן כבד את אביך שהקשה עליו הרמ"בם והוא דזכרנו לעיל מאמר של ר' שמלאי תרי"א מצו' צוה לנו משה וב' מצות נאמרה מפי הגבורה והם א מצות עשה הרומז בשם הויה וב' מצות ל"ת הרמוז בשם אלהים כאשר נבאר אח"כ וזה שא' אנכי ה' אלהיך כי אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי אלהים קאי על ל"ת שאמר אח"כ לא יהי' לך אלהים אחרים על פני והנה אותיות תירא הוא אותיות תרי"א וגם אותיות יראת ובזה יובן שא' את ה' אלהיך תירא שהוא יראת חכמים שכ' בה"ג ור"ל כי בא להודיעיני כי רק שתי מצות שמענו מפי הגבור' והו' נרמז בתואר ה' אלהיך כנ"ל אבל סך מצו' גי' יראת הוא מדר' חכמי' וז"ש שרימז בעל ה"ג יראת חכמים על כלל המצות והרמב"ם סבר כנ"ל והשיג עליו וז"א ובאמת נמשך ג"כ ממילא לירא מ"תח אחר שהם עיקר התורה והמצות והבן מאמר הש"ס ג"כ יש לפרש במ"ש לרבות ת"ח כי שורש ל' הווא ג' במ"ק כנודע וא"כ הוא ג"כ תרי"א שנמסר לת"ח לדרוש ולכך מהם יש לירא וק"ל.

השמר פן תשיב את בני שמה (בראשית כד, ו). וכן אמר ה' ליצחק גור בארץ הזאת (בראשית כו, ג). כי הכלל יראה הוא מדבר גדול ממנו ובאמת אסור לירא מקטן ממנו כמו הירא מדבר אחר זולת השם יתברך הוא כמו העובד עבודה זרה חס ושלום ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו כגון לאהוב את בני ביתו. ובזה יתורץ דקדוק מה שאמרו בגמרא (פסחים כב:) דרבי שמעון דרש כל את שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש עד שבא ר' עקיבא ודריש לרבות תלמידי חכמים. כי באמת מדת היראה יכול לומר אני ירא ממך אפילו ממי שגדול ממנו אבל מדת אהבה כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא אני אוהב אותך, כי זה איננו שייך כלל אבל יכול לומר אני אוהב להיות אתך בביתך ולעבוד לך אבל מדת יראה יכול לומר למלך אני ירא ממך. ובאמת קשה למה לא פירש מן ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) ובזה מתורץ, דבאמת ואהבת את ה' אלהיך, בו שייך לומר את ה' אלהיך, כלומר לעבוד את ה' אלהיך ולהיות יושב בביתו אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא, כלומר לירא להיות את ה' אלהיך רק לפני ה'. וזה פירוש עד שבא ר' עקיבא ופירש לרבות תלמידי חכמים, כיון שהוא עובד ה' יש לירא מפניו. ובזה יבואר דבאמת אברהם מדתו היה במדת אהבה יכול להיות אפילו בחיצוניות כגון לאהוב בני ביתו ולגמול עמהם חסד ובזה היה יכול לילך חוץ לארץ אבל יצחק שהיה מדתו מדת היראה לא היה רשאי להיות בחוץ לארץ. וזהו שאמר פן תשיב וכו', וכן אמר השם יתברך ליצחק גור בארץ הזאת, אי אתה רשאי לילך לחוץ לארץ מחמת מדתך מדת יראה: