חסידות על דברים ז:י

ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל באבות (פ"ב מ"א) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. דקשה הא לכאורה הוא סותר למה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) שלא לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל דודאי אין לעשות המצוה רק בשביל שהיא רצונו ית' ולא בשביל קיבול שכר, ומכל מקום צריך להחשבון הזה, על פי המדרש (תנחומא שמיני סי' ז) כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל ה), וכי מה איכפת לו להקב"ה להיות שוחט מן הצואר או מן העורף וכו'. דידוע שקצת הבינו בו דר"ל כי אין טעם למצות, רק גזירת מלך על עבדיו. והרמב"ן פירש דודאי יש טעמים מושכלים ורזין טמירין, רק הכל לתועלתינו. וזה כונת המדרש הנ"ל, ודוק. אם כן יאמר האדם כיון שהרצון הוא לתועלתו, אם כן כיון שעכשיו אני רואה שיש לי תועלת במניעת המצוה ובהתקרבת לעבירה, אם כן גם הרצון העליון יסכים דהא הוא מבקש תועלתי, על זה ישוב כי תועלת זה אין כלום, שהוא כלה ונפסד לנגד הקיים והנצחי, ואם כן הרצון אוחז דרכו לקרב אל המצוה ולרחק מן העבירה, וצריך אני לעשות כרצונו, ואם כן החשבון הזה אינו רק לגלות הרצון העליון ית"ש ודוק. וככה תפרש דברי ר' הונא בשם ר' אחא, ודוק. ואחר כך אמר ר' אבא חשבתי ברכות וכו' מא' ועד תי"ו, קללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. ולהבין זה, נקדים הא דכתיב בתוכחה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, וגבי טובת ישראל ישראל כתיב (ברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה. והקשו המפרשים הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ואמרתי ליישב על פי מה ששמעתי מחכם אחד שפירש על הפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו אלקי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. על פי דאיתא בגמרא (ברכות דף נ"ח.) נתקללה בבל נתקללה שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה. והנה צריך להבין הטעם. ועוד מאי מעליותא הוא לגבי שומרון, אדרבא הכאב יותר גדול לפי טבע העולם שאחר שמח במפלתו. ואמר החכם נ"י על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ל"ג ז') שאחר המבול חרבה הארץ לגמרי שנעשה כמין גריד, ואחר כך פקד ה' את הארץ בגשם נדבה. והקשה המדרש לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, למה חרבה לגמרי, היה יכול להשאר לחלוחות שיצמח ממנה ולא יצטרך לגשם. ותירץ כי מהקללה לא יבא ברכה בשום פנים, עד כאן. וידוע דהעונשים של ישראל אינם קללות בעצם, כי הוא רק כאב המייסר את בנו להטיב אחריתו, אבל העונשים של העכו"ם הם קללות בעצם. ועל פי זה יבא דברי רז"ל על נכון, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, ואם היה קללה בעצם, לא היה אפשר בשום ענין שיבא ממנה ברכה, אלא ודאי דהקללה ברכה היא, כמ"ש (דברים ח טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, ושבח גדול הוא לישראל. נתקללה בבל נתקללו שכיני, כי קללה היא בעצם, ואי אפשר שיצמח ממנה ברכה. וידוע דבשעת הזעם אין להתפלל, אך כשנאמר דרעתן טובתן והכל לטובה, אם כן רשאין להתפלל בעת צרה. והכי פירושא דהאי קרא בקראי עניני וגו' בצר הרחבת לי, דהיינו בצר גופיה הרחבת לי, כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות העולם, והשפלה לישראל כי אמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), ונמצא שתי עליות לאומות העולם, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהן עליה לעיני ישראל, ואחת על ידי השפלת ישראל יוצמח להן עליה, כי אינה קללה בעצם ויוכל להיות ברכה ממנה. וכן השפלת ישראל הוא בשני פנים, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהם, ואחת מחמת כי טובתן וברכתן של עכו"ם אינו ברכה בעצם, כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), לכך נצמח מהן קללה ורעה. אבל בטובתן של ישראל שהיא ברכה בעצם, ורעתן של עכו"ם שהוא קללה בעצם, ליכא רק עליה אחת והשפלה אחת, כי מעליותן של ישראל לא יוצאה קללה לעכו"ם, כי מברכה לא יבא קללה בשום אופן, רק מה שנגזר על העכו"ם קללה בפירוש יש להן, ולא מאי דאתי ממילא. וכן מרעות אומות העולם שהוא קללה בעצם, לא יוצא עליה לישראל, כי מהקללה לא יבא ברכה בשום אופן, רק מה דאתי ממילא. ואם כן מעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, ופעם אחת מטה, ופחיתות גדול לעכו"ם מה שנאמר בהם פעמים, ודוק. עוד נקדים מ"ש בעיר בנימין בשם הציוני, כי האותיות למעלה בדרך תשר"ק, ולמטה תתהפך כחומר חותם ולכך הוא בא"ב. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, דר' אבא בריה דרב חייא לא בא לפרש הקרא דחשבתי וכו', רק קרא דבחקותי, רק דבראש דבריו נקט לישנא דקרא דאיירי ביה עד עכשיו לצחות הלשון, לכך לא מפרש סיפא דחשבתי כמו אינך מאן דאמרי, והוא דהוי קשה לו מאי דאמר אם בחקותי תלכו, דאם תעשו הוה ליה למימר, מאי תלכו. והנה אינך מאן דאמרי באו ליישב דאמר תלכו, משום דרכים ושבילים רבים כמ"ש, ור' אבא מפרש דבא לרמז כמו שדרשו חכמי רשומות בהולך אל דרום (קהלת א ו), (על פי אמרם (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד ע"א). והכונה מי שפונה לצד החכמה, הולך ממדריגה למדריגה, וסובב אל צפון, ר"ל מי שפונה לצד העושר הנקרא צפון, אינו אלא סובב, והבן). ולכך אמר כאן תלכו, ר"ל ממדריגה למדריגה למעלה למעלה, ודוק. והנה על זה קשה ממה שמצינו היפך זה, דבמדה רעה דאם לא תשמעו כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, אבל במדה טובה אתה תהיה למעלה כתיב, דמשמע עמידה ולא הליכה. אלא צריך לומר כתירוצי הנ"ל, דמעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, להורות שהיא ברכה בעצם. והיינו שאמר חשבתי ברכות וקללות, חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו, וזה מורה דהוא בעצם מן השמים ונתהפך כחומר חותם, לכך אינה מתהפכת לקללה לשום אדם, לכך נאמר מעלה. והקללות מוא"ו ועד ה"א, עיין במתנות כהונה כי מתחיל והיה אם לא תשמעו (ויקרא כו יד), ומסיים ביד משה (ויקרא כו מו), עיין שם. והיינו להורות כי אינו בא על הסדר מלמעלה למטה, רק תייסרך רעתך ומשובותיך, ולכך אינו בא"ב על הסדר. ועוד טעם יש בדבר, להורות כי נתהפך לברכה ולשמחה לאחרים, וידוע מהמדרש (איכה רבתי שם פ"א ל"א) בר' יוחנן בן זכאי דאמר לא אמרתי ווי אלא ו"ה, והיינו שמחה כמו שפירש במתנות כהונה שם, והיינו הרמז מוא"ו ועד ה"א ו"ה, והיינו משום שאינו קללה בעצם כמו שפירשתי, ועל כן נאמר מעלה מעלה. ועל זה אמר ר' אבון אם זכיתם וכו', דהא הפוכות דאמר ר' אבא בשם רבי יונתן, היינו שנהפכות לאחרים לברכה ח"ו, ומה בצע לן בזה. אך הענין הוא כי הקללה שהיא בעצם, ואינה נצמח ממנה ברכה לאחרים אף לאותן שהיה הקללה חל עליהם אף לאחר שניחם על הרעה, מכל מקום מאותה הקללה לא יצמח ברכה לעולם, כמו שהיה במבול שהוצרך להיות חרבה הארץ. אבל באלו שאינן רעות בעצם, כשם שבעת חלות הקללות נצמח ברכה לאחרים, כך אחר שישיבו וניחם על הרעה, יתהפך להם בעצמם הקללות לברכה. והן הן דברי ר' אבון דלמה לן שיצמח ברכה לשונאים ח"ו, רק אם זכיתם הריני הופך לכם דייקא קללות לברכות כיון שאינם קללות בעצם, ואם כן קיים מה שאמרנו דבשמירת התורה הוי הולך, ובחילולה רק סובב, ולא קשיא עליה הדה"ד אם בחקותי תלכו, והבן.

והיה כי תבא (דברים כו א). עיין באלשיך ובאור החיים מה שפירשו בדרך רמז. וגם אני אענה חלקי התחלה ממש כעין דברי האלשיך והאור החיים, והיה כי תבא אל הארץ, אין והיה אלא לשון שמחה, ר"ל דביאת ארץ העליונה לבד הוא שמחה ולא זולתה, כענין שנאמר (משלי לא כה) ותשחק ליום אחרון, אבל שמחת עולם הזה הכל הבל ורעות רוח. ומפרש איזה ארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, והיינו העליונה מקום שאין היד שולטת בו, מה שאין כן עולם הזה ויעבור והנה אינינו כו', על כן אני מזהירך וירשתם וישבתם בה, ר"ל בסגנון של האלשיך שתהיה ירושה שאין לה הפסק, וישבת בה שלא יטול אחר חלקך. אבל בדרך אחר ממ"ש האלשיך, בהקדם מה שפירש בשפת אמת במשלי סימן למ"ד על המדרש שמות רבה פרשה זיי"ן סי' ג' שם (שמו"ר ז' ג') ועתיד גן עדן להיות צועקת כו', עיין שם. ונמצא היוצא מדבריו שם, דמי שאינו מסגל בעצמו תורה ומעשים טובים, רק יורש של אחרים על ידי שדברו בגנותו, אינו לנצח כי סופו לחזור לבעליו, עד כאן. ונמצא לפי זה אל יאמר אלך בטל ואתעדן נפשי ואשב בשוק של זונות, ועל ידי זה אהיה נחשד ויהיה לי עולם הזה ועולם הבא, כי לא תהיה תפארתו לנצח, (ועיין לעיל ריש פרשת תצוה). וי"ל שזה מתיקות אמרם (ע"ז דף ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, דביום שכולו שבת שהוא אחר התחיה לא יאכל רק מי שטרח, והבן. וגם צריך ליזהר אף מי שעמל בתורה ובמעשים טובים, שישמור פיו ולשונו כדי שלא ישב אחר בחלקו עד התחיה. והיינו וירשת, ר"ל שתראה שתהיה ירושה שאין לה הפסק שתעמול בעצמך. וגם וישבת בה, דהיינו שתשמור לשונך שלא ישב בה אחר. ועכשיו התחילה התורה לבאר היאך יבוא לזה, כי ידוע מה שמפרש העקרים והעקידה בפסוק (תהלים קל ד) כי עמך הסליחה כו', שאי אפשר לבוא לשלמותו בלי תשובה, כי החטא כמעט מוכרח, ולכך מבאר איך יעורר עצמו לתשובה. והנה התעוררות הראשון מצאנו בספרי מוסר המשל מג' אוהבים, והיינו שאמרו חז"ל (קה"ר פ"ה) אין מלוין לו לאדם לא כסף כו'. ב', על פי מ"ש בזוהר פרשת משפטים (זוהר ח"ב) דף צ"ו ע"ב (זוהר ח"ב) וצ"ז ע"א על פסוק (שמות כא ז-ט) וכי ימכור איש עד (שמות כא ט) כמשפט הבנות, עיין שם. ושורש הדברים לחוש ולחמול על הפקדון היקר מרגניתא טבא שנתן לו המלך מלכי המלכים ית"ש חלקו ממעל, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב:) תנה לו כמו שנתנה לך. התעוררות ג', כי גם בעולם הזה אין מזל לישראל (שבת קנ"ו ע"א), רק הכל תלוי' בזכות, כענין שנאמר (דברים יא יג) והיה אם שמוע כו', (ויקרא כו ג) אם בחקותי תלכו כו', וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב.) ראית מימיך חיה ועוף מתפרנסין שלא בצער כו', אלא הרעותי את מעשי כו'. והא דאנחנו רואין רשעים מצליחין, היינו ומשלם לשונאיו כו' (דברים ז י), וזה ודאי לא ירצה מי שמבקש השלימות. והנה הסל רומז על פרנסה, כמו שמפרשין בהא דרבה בר בר חנה (ב"ב דף ע"ד.) ואנחתא לסלתאי, עיין שם. התעוררת רביעי, ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, הלא לפני מלך מלכי המלכים החוקר לב ובוחן כליות וידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שריא (דניאל ב כב), גם חושך לא יחשיך מניה (תהלים קלט יב), ואם יסתר איש במסתרים וגו' (ירמיה כג כד), ואין לפניו משא פנים ולא מקח שחד (דברים י יז). וזה אמרו (דברים כו ב) ולקחת מראשית, ר"ל שבראשית הכל תקח לעצמך התעוררות שתשכיל כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, ר"ל מה שתוכל להביא אם כסף וזהב וגו', ודאי לא תוכל להביא רק תורה ומעשים טובים. שנית, אשר ה' אלקיך נותן לך נשמתך קדושה יותר משרפים, ואיך תשפילה יותר מבהמה ותטנף ותלכלך אבן יקרה כזו. שלישית, ושמת בטנא, ר"ל שאתה צריך לשום בסל, ר"ל להשפיע לך פרנסה ופירות מעשיך הטובים. הרביעית, והלכת אל המקום כו', היינו שאתה עתיד לילך שמה ליתן דין וחשבון, וכשיתעורר עצמך כנ"ל, ובאת אל הכהן היינו אדם חשוב וצדיק להורות לך דרכי תשובה, כמו ובני דוד כהנים היו (שמואל ב' ח יח). והנה זה דרך העולם שמבזין חכמי הזמן ואמרו מי יתננו כירחי קדם, לכך אמר (דברים כו ג) אשר יהיה בימים ההם, אין לך אלא שופט שבימיך (ר"ה כ"ה ע"ב), כי אל תאמר מה היה וגו' (קהלת ז י), כי לא אלמן ישראל כו' (ירמיה נא ה). ונקדים דבגשמיות יש ארץ כארץ ישראל, כמו שאמר סנחרב אל ארץ כארצכם (מלכים ב' יח לב), ואמרו (סנהדרין צ"ד ע"א) זו אפריקא. אבל אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), ואין תורה כתורת ארץ ישראל (ב"ר ט"ז ד'), והעם היושב בה נשוא עון (ישעיה לג כד), וכפר אדמתו עמו (דברים לב מג), כמו שדרשו חז"ל (כתובות קי"א ע"א), ואינו תחת שר רק עיני ד' אלקיך בה (דברים יא יב), על כן עשיית התשובה שם בנקל, כמו שפירשתי במדרש (שמו"ר מ"ג ד') מיד נתעטף בטליתו כו'. והנה על דרך משל אם יותן לאדם במתנה אבן שסגולתו להנצל מיד הרוצח, קודם שיבוא ליד הרוצח אינו מרגיש בהמתנה וכאלו לא ניתנה לו, רק אחר שבא ליד הרוצח וניצל, אז מרגיש בהמתנה וכאילו אז ניתן לו. והיינו שהזהירה תורה (דברים ו ו) אשר אנכי מצוך היום, ודרשו חז"ל (ספרי ואתחנן ו' ו') בכל יום יהיה בעיניך כחדשים, ר"ל שהתורה אין סוף, ובכל יום יש לטעום בה טעם חדש, והבן. והנה קודם שמתעורר בתשובה אינו מרגיש בביאת ארץ, רק אחר שמתעורר אז מרגיש והוי כאלו היום בא לה, והיינו ואמרת אליו הגדתי היום כו' באתי, ר"ל הרגשתי בטובת השי"ת במתנת ארץ, והבן. ועכשיו בתי כנסיות ובתי מדרשות יש להם קדושת ארץ, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח'.) דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, היינו דאהני להו. ועיין במ"ש האלשיך בפרשה דילן בדרך הפשט בפסוק והלכת אל המקום כו', שיש לישא קל וחומר מהש"י, עיין שם. ועכשיו ביארה התורה שבח הבעל תשובה, והוא כי ידוע כי הצדיק אשר בדור משפיע לעולם, כמו שאמרו (ברכות דף י"ז:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו'. והנה הבעל תשובה גדול מהצדיק, כמו שאמרו ((שבת) [ברכות] דף ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין כו', לכך אינו צריך לקבל שפע מהצדיק, רק אדרבה הצדיק מקבל שפע ממנו דהוא גדול יותר. והיינו (דברים כו ד) ולקח הכהן הטנא מידך, ושמא תאמר מאי ירויח הוא בזה, אך הלא לך לדעת מ"ש במסכת אבות (פ"ב מ"א) על המשנה והוי זהיר במצוה קלה כו', ושורש הדברים מבואר בשפע טל, כי כל מה שהצדיק מעורר באיזה מצוה ופעולה טובה הארה לעולמות, הוא שמור לו בגן עדנו לנצח, והוא החילוקא דרבנן שמלבישין אותו מן כל מצוה, ובזה מקריבין אותו לקבל פני המלך, והוא נצמח מצד שהשם יתברך טוב ורוצה להטיב, והוא לו לתענוג גדול במה שמשפיע האדם טוב, לכך נשאר לו לאדם לנצח, והבן. והיינו והניחו על מזבח אותו השפע, להקריב אותך בה לקבל פני המלך ית"ש, ומפרש מי המניח ואמר ה' אלקיך, מרוב רחמיו ומדת טובו שמתענג בטוב שמשפיע, והבן.

ונראה לי בדרך פשוטו. בהקדם, כי הרשע שרוצה להרע להצדיק אם הרשע יש לו אחיזה בטומאה במקום גבוה יותר הרבה ממה שהצדיק נאחז כנגדו בקדושה אז יכול להרע לו, משא"כ כשאינו גבוה כ"כ הרבה יותר מהצדיק אז אינו יכול להרע לו, וזה כוונת הש"ס (ברכות ז:) אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, ר"ל שנסבך כל כך במדריגות גבוהות בטומאה עד שעי"ז השעה משחקת לו ויש לו כל טוב שבא לו ההשפעה מצד הטומאה הרבה מאד כאשר יבואר מזה במ"א, כי כשלא הרבה להרשיע כ"כ עד שיש תקוה שישוב עדיין אז שולח הקב"ה לפעמים יסורין עליו אולי יתן אל לבו שישוב, משא"כ מי שהרשיע הרבה ונכנס למדריגות גבוהות בטומאה ונסתבך בה כ"כ עד שבדרך הטבע לא ישוב אז אין שולחין עליו יסורין כיון שלא ישוב ואדרבה הטומאה מביאה לו כל טוב בעולם הזה. וזהו משלם לשונאיו על פניו להאבידו (דברים ז, י), ואז השעה משחקת לו עד בוא עתו ויומו ונופל ולא יוסיף לקום. ממילא ברשע כזה הזהירו רז"ל להצדיק שלא יתגרה בו, ופריך והאמרינן מותר להתגרות ברשעים, ומשני שעה משחקת לו שאני.