חסידות על דברים טז:א

כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגומר (דברים ד ו). אמרו ז"ל (שבת ע"ה ע"א) איזה היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. יש להבין שלא יהיה סותר לפשוטו של מקרא דמפורש ביה אשר ישמעון את כל החקים וכו' (דברים ד ח) ככל התורה הזאת. ועוד קשה הלא החקים נקראו שעטנז וכלאים ופרה אלו שהם מונין את ישראל בהם כפירוש רש"י במקום אחר (במדבר יט ב, ד"ה זאת), ונ"ל בהקדים דברי הבינה לעתים בדרוש שלישי לפרקים, מה שהביא שם אמרם ז"ל (גיטין ס' ע"ב) על הפסוק (הושע ח יב) אכתוב לכם רובי תורתי כמו זר נחשבו, על דרך משל כי ברצות המלך לשלוח איגרת לקרובו שלא יבין אותו שום אדם מבלעדי קרובו, יש בין המלך וקרובו דברים ורמזים בהבנת איגרת נאמרו מפיו לפיו ביחוד, כן רצה ית' שיהא סודו כמוס לבני ישראל עם קרובו בלבד, ואלו היה הכל כתוב, היה יד הכל שוים בה, מה שאין כן עכשיו שעל כל פנים נצטרך אל המקובל איש מפי איש שלא ידעוהו גוי הארץ. ועל פי זה פירש הוא ז"ל הפסוק (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב וכו', והפסוק (דברים לג ד) תורה צוה לנו משה וכו', עיין שם. ועל פי מה שפירש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בסוף מסכת נדה אמתניתין דאבות (פ"ג מי"ח) דחשבון תקופות אינן אלא פרפראות לחכמה, דאף אם יטעה בהן אין בכך כלום, כדאיתא (ר"ה כ"ה ע"א) אתם (ויקרא כג ב), אפילו מוטעין. אבל קינים ופתחי נדות הן גופי הלכות, כי אם יטעה בהן קרוב לבוא לידי ספק כרת, עיין שם על מה שהביא שם הגמרא (נדה ע"ג ע"א) התנא דבי אליהו. ודבריו המה נפלאו ליישב הא דמסכת מגילה (כ"ח ע"ב) דנסיך להא דר' זירא, והא דמסיים כן בסוף מסכת נדה, ודפח"ח וש"י. ועיין במרכבת המשנה בפ"י מהלכות איסורי ביאה הלכה א', מה שהביא ראיה ממשנה זו קנין ופתחי נדה וכ' לדרך רבינו הרמב"ם בפתחי נדה. והנה יש להבין כיון דבאמת אתם אפילו שוגגין, אפילו מזידין, אפילו מוטעין, ורק ברצון הבית דין תליא מלתא, אם כן למה לן החשבון גימטריא. וצריך לומר דבדיעבד מה שעשה עשוי, אבל לכתחלה יעשו על פי חשבון ולא ישנו שלא לצורך והבן, כמו שדרשו רז"ל (ר"ה ז'.) שמור את חודש האביב (דברים טז א), שיהיה אביב בזמנו. ועדיין יש להבין, כיון דבאמת אין קפידא בזה דהא בדיעבד מה שעשה עשוי, אם כן למה לי כל הרעש הזה לכתחלה. והנ"ל בזה, על דרך משל מה שהביא הבינה לעיתים באגרת שיש ביד בנו. והנה יש להוסיף על המשל הנ"ל, שאביו הוא חכם גדול, ויש בהאגרת הנ"ל חכמות רמות ונשגבות עמוק עמוק מי ימצאנו, אבל לא נודעים ונעו מעגלתיה, לבד מבנו שיש לו ממנו קבלה פנים אל פנים בהסימנין ומסורת, ואחר זולתו נראה לו כדברי שטות והבל ודברים של מה בכך. והנה הבן מתפאר בחכמת אביו הרחבה מני ים, וכל רואיו ילעגו למו ולא יאמינו לו כי יש תפוחי זהב במשכיות כסף ולפידים בתוך הכדים, ולומר להם תוכן הענין כבר נצטוה מאביו ואין לזרים אתך, ואביו החכם כי ראה את כל אלה בחכמתו כי יהיה ח"ו ללעג ולקלס ולשמצה בקמיו, על כן הטמין בהאיגרת הנ"ל דבר אחד שאין לו בו צורך כל כך, כי אין לו ערך לשאר החכמות הנטמנים בתוך האיגרת ואין קפידא בגילוי, על כן יוכל הבן לגלות אותו החכמה, וממנה יראו כי חכמתו של אביו רבה הוא, וממנו יוקש על השאר כי לא בשיגעון ינהג ולא בשטות ידבר, כי כבר יודעין כי חכם גדול הוא וילמדו קל וחומר, אם זה שהגילוי מותר בו ואין בו קפידה, על אחת כמה וכמה דברים העמוקים שמקפיד על גילוי', כמה מהחכמה יש בהם, והבן זה. וזה הוא הטעם של חשבון הגימטריא שנמסר לחכמי ישראל בסוד עיבור, אשר כל חכמי אומות תמיהין עליו, ומזה יבינו איכות חכמות התורה עצמה שאין בהם השג יד כלל וכלל והוא בעיניהם כדברי הספר החתום, על אחת כמה וכמה שיש בו מהחכמה הנפלאה חכמתו של יוצר בראשית. ועל פי זה יובן כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, הוא כפשוטה על כל התורה כאומרו אשר ישמעון את כל החוקים האלה, וכן להלן ככל התורה הזאת. רק דהגמרא מקשה איזה חכמה ובינה שהוא לעיני העמים, דהא חכמת התורה נסתר מעיניהם ומשפטים בל ידעום, ומתרץ זה חישוב תקופות וכו', דמזה יבינו חכמות התורה כולה כמה עמוקה וכמה גדולה ורחבה. ויתכן לפרש דכל הדברים שכתבתי הוא מפורש בקרא, והפירוש דהאי קרא כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ר"ל זאת אשר הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, דהיינו חכמת הגימטריאות הוא רק משום אשר ישמעון קאי על העמים, שהעמים ישמעון את כל החוקים ואמרו רק עם חכם ונבון כמ"ש, ואם כן דברי הגמרא היא כפשוטו, דמקשי איזה חכמה ובינה שהוא לעיני העמים, הוי אומר זה חשוב וכו' כנ"ל. ולפי זה החכמה ובינה שהוא רק חישוב וכו', רק דעל ידי זה מאמינים על השאר, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד. ולכך חכמות הגימטריא רשאים ללמד לעכו"ם, דאינן מעצם חכמת התורה רק פרפראות, ועל כן אברהם שקיים כל התורה, לימד במצרים חכמת הגימטריא כמבואר בספר נחמד ונעים, אבל עצם התורה לא לימד רק לאלו שנכנסו תחת כנפי השכינה ונתגיירו, דבעצם התורה כתיב (תהלים קמז כ) משפטים בל ידעום ואסור ללמד דברי תורה לעכו"ם (חגיגה י"ג ע"א), והבן זה.

שמור את חודש האביב ועשית פסח לד' אלקיך כי בחודש האביב הוציאך ד' אלקיך ממצרים לילה (דברים טז א), וזבחת פסח לד' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם (דברים טז ב), עד כאן. ויש לדקדק בזה טובא. א', מה הענין של שמירה, ב', מה זה ענין לנתינת הטעם כי הוציא לילה. וגם איך נמשך לזה וזבחת פסח כו' במקום אשר יבחר וגו'. והנ"ל בזה, דהנה בפרשת בא (שמות יב יא) כתיב וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לד', עד כאן. ויש לדקדק מה זה דמסיים הפסוק פסח הוא לה', הלא בפסח איירי קרא הנ"ל. דהנה ידוע דענין פסח היה ביטול לטומאת מצרים בשרשם שהוא מזל טלה, והנה דעת לנבון נקל דמה שנצרך ביטולה לענין הגאולה, הוא משום שעדיין לא נשלם הזמן שנגזר, לכך לא יתכן להוצא בלעו מפיו בעודו בתקפו. מה שאין כן (אולי) [אילו] היה נשלם הזמן, לא היה נצרך לזה, והבן. והנה איתא במדרש (ילקו"ש רמז קצ"ח) מאי חיפזון, חיפזון דשכינה. והנה איתא בעשרה מאמרות דמוכח זה מקרא דבחיפזון דשכינה איירי, דאי חפזון דישראל, כבר מפורש וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו', עד כאן. ונקדים עוד דענין חפזון דשכינה, היינו שדילג על ההרים קודם זמנו (עיין שהש"ר פ"ב), וזה פשוט. ועל פי זה יתפרש הקרא וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, והיינו חיפזון דישראל, ואם כן ואכלתם אותו בחיפזון, פירוש ואכלתם אותו כך כמו שכתבתי בחיפזון, בשביל החיפזון דשכינה שדילג קודם זמנו, לכך פסח הוא לה', ר"ל לכך נצטוו בפסח כנ"ל. ונקדים עוד דכבר ביארתי בדרושים שלי (בפרשת בא בשלח), דהא דהוצרכו ישראל שיתן להם פרעה רשות לצאת, היינו לפי שהיה באמצע הזמן של גזירת השיעבוד. ונקדים עוד דהקושיא שיש בענין פסח הוא, אם כי בפעם הראשון היה נצרך לזבוח הפסח לבטל שורש הטומאה כדי שיהיה הגאולה, מכל מקום בכל שנה ושנה למה. אך הענין הוא, כיון שהיה באמצע הזמן, בכל עת רוצה לחזור לסורו, וצריך ביטול. ונקדים עוד דיש ראיה ברורה לזה שלא נשלם הזמן של העבודה והעינוי, ולכך היו צריכים לרשות פרעה, דאם לא כן אלא תאמר דנשלם הזמן משנולד יצחק, ובאמת לא היה נצרכים לרשות פרעה, קשה הלא מצינו בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, דאתנטלו להר הבית למעבד פסח, ואחר כך הוחזרו באותו לילה. וקשה למה החזירן שיצאו אחר כך, אלא ודאי דצריכים היה לנטילת רשות. ונקדים עוד דזבחת הוא לשון עבר, רק הוא"ו שבראשו הופכו להבא, ולפעמים הוא"ו הוא רק פעולה, ונשאר בלשון עבר כמו שאומרים לאחד ישבת ואכלת, עד כאן. ונקדים עוד דענין שמירה היינו לדורות, ר"ל בכל שנה ושנה, וזה פשוט. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים הנ"ל שמור את חודש האביב, היינו לדורות בכל שנה ושנה ועשית פסח, ושמא תאמר למה צריכין בכל שנה לבטל הטומאה די בפעם ראשונה, לזה אמר כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה, וידוע הא דאיתא במסכת ברכות דף ט' ע"א הכל מודים כשיצאו ישראל ממצרים לא יצאו אלא ביום, שנאמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל מארץ מצרים, וכשנגאלו לא נגאלו אלא מבערב, שנאמר הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה, לשון רש"י (ד"ה ממצרים) לא נגאלו אלא מבערב, שמערב נתנו להם רשות לצאת, עד כאן. אלמא דהגאולה דלילה היינו הנתינת רשות. וזה שאמר הכתוב הוציאך כו' לילה, והיינו נתינת רשות, ולמה להו רשות, אלא ודאי משום דלא נשלם הזמן, ולכך צריך פסח בכל שנה באותו זמן המעותד לביטול טומאתו, ושמא תאמר דבאמת הנתינת רשות אינה מוכרחת, לזה אמר וזבחת וגו', ר"ל הלא אתה זבחת הפסח במקום אשר יבחר וגו' היינו בהר הבית, ואם כן למה חזרתם, אלא ודאי דהנתינת רשות מוכרח, ונכון.

מסורה שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה יב). שמור ישמרון את כל מצות ה' (דברים ו יז). שמור את חודש האביב (דברים טז א). הביאו העוללות אפרים מאמר מ"ג ג' שמור מלא. נ"ל על פי מה שהשבתי לשואלי למה בפרשת תשא נזכר שבת אחר חג הפסח, עיין שם האופן אחר שכתבתי שם, (הגה"ה אמר המסדר לא מצאתיו, אך כפי הענין יתכן שכונתו לאשר שמירת שבת הוא כהררים התלוים בשערה (חגיגה י' ע"א), ואי אפשר להזהר בו מבלתי אם ישמור חג הפסח כראוי, על פי מה שאמרו הנזהר ממשהו חמץ מובטח שלא יחטא באותו שנה, והבן. ועל פי זה יתבאר, כי שמור את חודש האביב, ידוע מה שדרשו (ר"ה ז'.) שיהיה אביב בזמנו, אבל הפשטנים פירשו על רגל שבו, כמו דאיתא מסכת ר"ה (ד' ע"א) גבי ראש השנה לרגלים, עיין שם והבן. ועל פי זה יתפרש שמור את יום השבת, לזה צריך שמור ישמרון כו', כי חול מכין לשבת, לזה צריך שמור את חודש האביב כו', כי בלא זה שגיאות מי יבין, והבן.