חסידות על דברים ט:ט

מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך וגו' (שמות יט יד), ותשובת משה כי יהיה להם דבר בא אלי וגו' (שמות יט טז). הנה הדקדוקים רבו כמו רבו, כפל השאלה והתשובה אינו מובן מה חידש מה שלא מובן. גם י"ל בתיבת להם דהוא לשון רבים ובא לשון יחיד, והפשוט ידוע, וגם דברי הזוהר (ח"ב ע"ח ע"א) ידועים. גם ושפטתי וגו', הוא מיותר דכבר נכלל, דהא כיון שביאם אליו הוא שופט. ועוד והודעתיו וגו', גם כן אינו מובן דהודעה הוא ענין אחר. ועוד קשה כי אינו על ראשון ראשון. ועוד קשה מדוע אתה יושב לבדך נעדר התשובה. וכדי ליישב כל זה, אקדים מה שכתבתי בתשובתי הארוכה (בשו"ת השיב משה סי' ס"ו) בעד אחד שהעיד לאשה עגונה כשהיה נוגע, והנה דעת לנבון נקל כי טרחת המשפט קבלת הטענות ובירורם, וקבלת עדות, ודין וחשבון ובירורם, ועומק הדין. אבל אם נעשה על פי הדבור זה זכאי, אין צריך לכל זה כי בשעה אחת יוגמרו אלף משפטים, ובפרט לגבי משה ודאי דמילתא זוטרתא היא. והנה קיימא לן הדיינים יושבים ובעלי דינים עומדים, והדבר מבואר בגמרא (סנהדרין דף י"ט ע"א) בינאי מלכא שאמר לו שמעון בן שטח כי לפני השי"ת הוא עומד (מובא באלשיך). ואם כן לפי זה יש להתבונן למה לא יעמדו הדיינים, הכי כבוד אלקים קל בעיניהם חלילה, ואדרבה הסברא נותן להיפך ובפרט דהם צריכין להשפעה אלקית. וצריך לומר על פי הגמרא (מגילה כ"א ע"א) כתוב אחד אומר (דברים ט ט) ואשב בהר, וכתוב אחד אומר (דברים י י) ועמדתי וכו'. קשות בישיבה וכו'. וידוע דעומק הדין לאו דבר קל הוא, כמו שאמרו רז"ל (פסחים נ"ד ע"ב) כי עומק הדין הוא מהדברים שאין הבריות יכולין לעמוד עליו. והנה אם לא היו רק הודעה, ראוי היו לו לעמוד, ולזה הקשה יתרו שני קושיות ממה נפשך מדוע אתה יושב לבדך לעם הכבד הזה, וגם שביחיד מצוי הטעות, ואם לבדך מורה שהוא דבר אלקי, למה אתה יושב. וקשה קושיא השני ממה נפשך, וכל העם נצב עליך מורה שהוא לפני האלקים, ומבוקר עד הערב מורה שהוא כפשוטו, דאם לא כן לא היו צריך זמן רב. והשיב משה ראשונה על זלזול כבודן, להורות כי זה נכבד מאד בעיניו עד שהשיב על זה ראשון, והיא מופת שתשובתו אמיתית ואמר כי יבא אלי העם לדרוש, ולכך נצבים לפי ששלהם אין קשה רק ששומעין ממני חתוך הדבור, אבל עלי לחקוק, וקשות מיושב. ולמה לבדו, לזה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי, כפירוש הזוהר (וז"ל: בא אלי וכו', רוח קודשא דהוי אתי לגביה, וביה הוי ידע ולא אצטרך לכל דא לאסתכלא ולעיינא, אלא לפום שעתה הוי ידע משה, עד כאן). אך דמכל מקום צריך אני לידע טעמו של דבר כדי להורות מכאן ולהלן, אם כן היינו קשות, והיינו ושפטתי והודעתי, מה שאין כן השופט לבד, והבן. או יאמר, כי לעין הראות צריך להתנהג בדין, כיון שתורה יבקשו מפיהו וכן יתנהג לעולם, וזה שאמר ושפטתי רק בין איש וגו', היינו לעיניהם כי משפט יקרא ששוקל בדעת, אבל באמת הוא רק הודעה, וזה והודעתי וגו', והבן זה. או יאמר והודעתי וגו', ר"ל מאחר שאני מודיע חקי התורה, צריך להתנהג כדין תורה הפשוט. ועל זה השיב יתרו כי גם זה כבד מאד ללמוד ולדין כאחד לעם כזה, על כן איעצך וגו' והזהרת אתה והם ידונו, כל זה נכון מאד בס"ד.

ובזה מיושב מאמר חכמינו ז"ל (שבת פז.) ג' דברים עשה משה רבינו מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. אחד, במה ששיבר הלוחות ודן קל וחומר מה פסח אחד מתרי"ג מצות התורה ערל לא יאכל בו, התורה כולה לא כל שכן. והקשו התוספות כיון דדן קל וחומר בזה וקל חומר הוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ואין זה מדעת משה כי אם מדעת המקום ברוך הוא על פי התורה. ואם יש פרכא על הקל וחומר האיך דן אותו משה רבינו, וכן קשה במה שפירש מן האשה על פי קל וחומר מפרישה דמתן תורה הוא שאין הדיבור פורש ממנו לא כל שכן שגם כן הוי קל וחומר והאיך קאמר עשה מדעתו. ומיושב גם כן על פי הנ"ל, דלסברתו של משה רבינו הוי ליה קל וחומר, ובאמת אין כאן קל וחומר כלל דבאמת פסח שאני שהוא דבר של הנאה, מה שאין כן קבלת התורה דלאו להנות ניתנו, אך שבבחינת משה רבינו ארבעים יום לחם לא אכל ונהנה מזיו השכינה, ולענותנותו היה בעיניו שכל ישראל ראוים לאיצטלא זו בחינות הנאה וחיות רוחני זה לזה לדעתו היה קל וחומר. וכן בפרישה מאשה, דלכאורה לא דברה תורה בשוטים ובודאי העדה השלמה דקבלת התורה היו כל מעשיהם בקדושה ובטהרה לשם שמים ומביתם למה פירשו. אך מכל מקום כיון שיש דבר הרגשת גופניות אינו תופס קדושה גמורה כקדושת התורה, מה שאין כן משה רבינו שהיה כולו טוב ובטל ממנו הרגשת גופניות לגמרי הוי קל וחומר פריכה, רק לענותנותו דמשה רבינו שהיה בעיניו שכל ישראל הגיעו למדריגתו ודן הקל וחומר דגם בבחינתו יש הבדלה בין קודש לקודש:

ונ"ל לפרש גם זה על פי ענין הנ"ל, כי מבואר (סנהדרין צ"ז ע"ב) כי אם יהיה בעתו על ידי חבלי משיח, אז יתקיים ח"ו והשארתי אחד מעיר וגו' (ירמיה ג יד), ולא ישארו כי אם הבני עליה, וההמונים יכלו ח"ו. מה שאין כן כשזכו, אז כולם יעלו איש לא נעדר. וזה ידוע מכל הספרים דבני עליה מכונים בשם ישראל, וההמונים בשם יעקב, ועל פי זה מבואר מי יתן מציון ישועת ישראל, כמ"ש האלשיך שיהיו זכו, ומפרש למה נפקא מינה בזה, ואמר כי אז בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, כלומר בין החכמים הגדולים הבני עליה בין המוני עם, מה שאין כן כשיהיה בעתה, לא ישארו רק הבני עליה כנ"ל. והיוצא מזה דשני מיני בחינות גאולה יש, או שנזכה ויהיה הגאולה מצידנו, או שיהיה בעתו מצד הקב"ה שהבטיח לגאלם אף שלא נזכה ח"ו. וזה פירוש אמרו ית' אסף אסיפם נאום ה', ור"ל או אסף, דהיינו שיהיה אסיפה מעצמם דהיינו זכו, ואם לאו אסיפם כנ"ל. ונקדים עוד דישיבה לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א מו), ואשב בהר (דברים ט ט), יושב תהלות ישראל (תהלים כב ד), כלומר ממתין ומצפה לתהלות ישראל. והנה ערי ישראל נקראים ערי מבצר, דכתיב בהו (דברים ט א) ערים בצורות בשמים.