חסידות על דברים ט:יח

וארא והנה חטאתם וכו' (דברים ט טז), ואתפוש בשני הלוחות (דברים ט יז), ואתנפל וכו' (דברים ט יח), כי יגורתי וכו' (דברים ט יט), ובאהרן התאנף וכו' ואתפלל גם בעד אהרן וכו' (דברים ט כ). ונ"ל על פי מה שכתוב בחן טוב פרשת כי תשא בשם מורו הרב, ומקורו מהמדרש הטעם של שבירת הלוחות, שביקש השי"ת לכלות ח"ו ומה שנשבע רצה לקיים בו, ואין כאן משא פנים שהרי הוא לא חטא, לכך נשאו לבו לשבור הלוחות, ויש בזה מן המרי לשבור מעשי ידי אלקים, ובפרט בערכו כי סביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), ואם כן גם הוא חטא כמוהם, ואם כן אין כאן מקום לשבועה, ואם ימחול לו לבדו וכי משא פנים יש בדבר, ועל כן צריך למחול לכל לקיים שבועתו, עד כאן תורף דברי המדרש בביאור הנ"ל. וזה מאמר משה ואם תשא חטאתם ואם אין מחיני וכו' (שמות לב לב), מדה כנגד מדה על ששברתי הלוחות, עד כאן וש"י. ויש להוסיף נופך, כי קשה על זה מה הועיל, הלא השי"ת יודע מחשבות וידוע כונתו הרצויה ואין כאן חטא. אבל נ"ל כי ידע בודאי כי כבר ניחם ה' על הרעה, ככתוב מקודם (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, ואם כן קשה מה צריך היה עוד אחר כך, והוא תמיה גדולה לכאורה, ובפרט מה שמבואר בפרשת עקב ואתנפל ארבעים יום, משמע שהיה אחר שבירת הלוחות, כי בחד ענינא מה דמוקדם מוקדם כמבואר בריש פסחים (דף ו' ע"ב). אבל האמת כי וינחם היה רק מחשבתו ית', ולא יצא לפועל הגילוי מפני מדת הדין האף והחימה שלוחי הדין, אך משה הבין זה על פי נביאתו השופע בדרך חכמה, כמ"ש במדרש (בפרשת ואתחנן) כתבתי עליך שחכם אתה להשיג מחשבתו ית', ולכך עשה משה כן לשכך כעס וחימה, שלהם אין ידוע המחשבה, ואם כן אין להם פה שהרי צריך השי"ת לקיים שבועתו כנ"ל. והנה אהרן קדוש ה' גם הוא היה כונתו לשם שמים, כמ"ש בשם מהר"ש אלקב"ץ הלוי, וכבר פירשתי ריש פרשת אחרי על פי זה המדרש (ויק"ר כ' ו') בפסוק (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק. וגם כדאיתא במדרש (ויק"ר י' ג') אמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בהם, אך לא היה רוצה לגלות זה בפני מדת הדין, דאם כן ישאר הוא בלא חטא, והבן. וזה דברים וארא והנה חטאתם ואתפוש בשני הלוחות וכו', ואחר כך ואתנפל מטעם הנ"ל, ושמא תאמר כקושיין הלא השי"ת יודע מחשבות, לזה אמר כי יגורתי מפני האף והחימה כנ"ל, וגם באהרן התאנף ה' שהוא רחמים וכיסה מחשבתו הזכה, כדי שלא יהיה מקום לשלוחי הדין לומר שיש מקום לקיים שבועתו בלי נשיאות פנים, לכך ואתפלל גם בעד אהרן שימחול לו חטאו המיוחד שאינו בכלל חטא העם, ולכך צריך לתפילה בפני עצמו בעת ההוא דייקא שלא היה יכול להתגלות מחשבתו הזכה, היה צריך לתפילה להגין עליו מפני שלוחי הדין, אבל בשאר העתים לא היה אהרן צריך לתפילה, והבן כי נכון הוא בס"ד.

ארבעים יכנו וגו' (דברים כה ג). בגמרא ר"י פתח בכבוד התורה וכו' (בזה הלשון לא מצאתי, כי אם במססכת מכות דף כ"ב (ע"ב) איתא בזה הלשון אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימו מקמי ספר תורה, ולא קיימו מקמי גברא רבא), דאילו בתורה כתיב ארבעים יכנו, ואתי רבנן ובצרי חדא. דיש להקשות בזה טובא, דאיך יליף מזה חשיבות החכמים, וכי מדעתם עשו ח"ו, הלא קבלו כך ממשה, ואף שהוא בעל פה והם עם תורתם בלבם, מכל מקום משום דין זה אין לנו להחשיבם יותר מספר תורה, וכי משום דקבלה בידם לשנות תיבה אחת הם חשובים יותר מספר תורה. והנ"ל בזה, ונפרש גם כן ילפותא דיליף הש"ס (שם במכות (כ"ב ע"ב)) דאין לוקין רק ל"ט, שנאמר (דברים כה ב) במספר ארבעים, מספר הסמוך לארבעים, שהוא משולל הבנה מאד, דאדרבא במספר קפידא משמע שלא יפחות ולא יותר, ורבה הוא להבין דברי חכמים וחידותם. והנ"ל בזה על פי מ"ש ביערות דבש חלק ב' דפוס ווין דף נ"ז ע"ב, טעם נכון מאד על הא דכתיב בתורה ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא. על פי המבואר במדרש (תנחומא במדבר סי' כ"ג) ארבעים יכנו, נגד ארבעים יום שהיה משה בהר לקבל התורה, והוא עובר התורה. והנה לפי דעת רבי עקיבא בז' בסיון נתנה התורה, למחרת עלה משה בהר דהיינו ח' סיון, ובי"ו בתמוז כלה מ' יום, דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו הלוחות בעוה"ר, צא וחשוב כ"ג דסיון, וי"ו דתמוז, הרי ל"ט. אך באמת הא דתורה נתנה בז', משום יום אחד הוסיף משה מדעתו והסכים קב"ה על ידו (שבת פ"ז ע"א), אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון, והיו ארבעים יום שלימות. ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו, היה מ' יום, לכך כתיב מ' יכנו, אבל רבנן תלמידי משה שהסכים כי בז' יתנו תורה והסכים המקום, לא היה משה בהר רק ל"ט ימים, לכך בצר ליה חדא, והבן עכ"ל. ועל זה קשה הא מכל מקום כתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וכו', וכן (דברים ט יח) ארבעים יום לחם לא אכלתי. וצריך לומר דבאמת הא ביום שניתנה התורה היה בהר, (אך דלא נחשב רק מנין) שניתן התורה שבעל פה שהוא העיקר, ועל פי זה יבא מ"ש על נכון. והנה לפי זה שפיר דקשה במספר למה ואין לו מובן. אלא ר"ל במספר מכוין נגד ארבעים, והיינו כעין אסמכתא שארבעים הנ"ל נסמכו על ארבעים יום. וזה דברי הגמרא במספר הסמוך לארבעים, ר"ל הסמוך לארבעים אחרים, דהיינו ארבעים יום, ואם כן ממילא למה שהוסיף משה הוא ל"ט, והעיקר מקבלה צריך להיות השורש בתורה הקדושה, דהוספת משה כתוב דאורייתא, וכן במספר, ודוק וזה נכון ואמת, דהא דלא פרשו בהדיא, כי היכי דלא נימא דהורו על פי דברי אגדה, והבן. ועל פי זה יבואר כאן, דהנה מארבעים מלקות גופא מוכח דחשיבו רבנן טפי אף בלא הא דבצרי, וכן לפי מה דבצרי מוכח, אך דלא מצי למנקט הך לחודא דכתיב ארבעים, דבאמת לוקין ל"ט, וגם ל"ט לחוד לא מצי למינקט, דהא כבר כתבנו דתולה אם שבכתב חשוב יותר או שבעל פה. והנה מדנקצב העונש נגד ארבעים יום, והוא זמן הלימוד של בעל פה כמבואר בדברי רז"ל, ועיין הקדמת סמ"ג, ובט"ז יור"ד סימן א' סעיף א', אף דעבר על לאו הכתוב דכל הלאוין כתובין, שמע מינה (דבעל פה) הוא העיקר, ואם כן ממילא דהתלמידי חכמים חשובין טפי, דהם הלוחות של תורה בעל פה דחקוק על לוח לבבו. ועל פי זה תבין מאמרם (ברכות ח' ע"ב) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אך דיש לדחות, די"ל כטעם אחר המבואר בטעם של ל"ט מלקות, משום י"ג שנים דהוא בר עונשין, ומשלשין שליש מלפניו וכו', ולכך בשמים שתין, משום דהיא בר עונשין מכ'. אך לפי זה קשה למה כתיב ארבעים, ומהא דכתיב ארבעים ובצרי חדא, לא יתכן רק לטעם זה דארבעים יום דבעל פה, וממילא מוכח דתלמידי חכמים חשובין יותר מספר תורה, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

ואת חטאתכם כו' ובתעברה ובמסה כו' ממרים הייתם עם ה' כו' ואתנפל לפני ה' כו' ויש לדקדק שכתוב ובתבערה ובמסה כו', ובשלוח ה' אתכם כו', באמצע התוכחה של מעשה העגל שכתוב בסוף ואתנפל, שהוא במעשה העגל, ולמה מפסיק באמצע ובתבערה ובמסה כו'. ונראה לתרץ, ונקדים בתחילה הדקדוק בפרשת כי תשא, שכתוב שם במעשה העגל וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך כו', ויאמר ה' ראיתי כו', ועתה הניחה לי כו', ויחל משה את פני ה' למה ה' יחרה אפך בעמך. ומדקדק הרמב"ן הקדוש, כיון שמשה התפלל תיכף בשעה שאמר לו השם יתברך ועתה הניחה לי, כדכתיב ויחל משה כו'. נמצא התפלל ומחל לו הקדוש ברוך הוא ולמה עלה מ' יום להתפלל עליהם כדכתיב בפרשת עקב ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה כו' על כל חטאתכם כו', כי יגורתי מפני האף כו', אשר קצף ה' עליכם, וישמע ה' אלי כו', הלא כבר התפלל תיכף כדכתיב ויחל משה ומחל לו השם יתברך כדכתיב וינחם ה' על הרעה כו'. ומתרץ הרמב"ן הקדוש, כי בתחילה לא ביקש רק מחמת שהיה הקצף לכלות אותם תיכף באותו רגע וזה פעל משה רבינו עליו השלום לבטל הקצף שהיה עליהם לכלות אותם באותו רגע כדכתיב ועתה הניחה לי כו', וביקש משה רבינו לבטל הקצף שהיה עליהם לכלות אותם באותו רגע, אבל עדיין לא היה מחילת החטא וזה פעל במ' יום שהתנפל לפני ה' כראשונה למחול החטא: