חסידות על דברים יא:ל

ואנכי עמדתי וכו' וישמע י"י אלי גם בפעם ההוא לא אבה י"י השחית"ך (דברים י י). לכאורה לשון ל"א אב"ה אינו מובן, דזה הלשון משמע שלא רצה כאילו היו מבקשים ממנו חלילה שיעשה כזאת והוא "לא "אבה, ולפי משפט הלשון בכאן היה לו לומר וישמע י"י אלי וכו' ולא השחיתך. ועוד גם בפעם ההוא מיותר ואינו מובן. והנראה על פי דברי הזוהר הק' בפרשת תשא (ח"ב ק"צ ע"ב), דבכל עת כביכול תרווייהו בעיטא חדא, איהו דאגזים וארים רצועה לאלקאה, ואם הבנים דאחידת ברצועה דמלכא, רק שבאותו העון אימא לא הות תמן (שפגמו בה כנודע עיין שם), ואנקיד הש"י למשה שהוא יאחוז ברצועה, ומשה לא ידע עדיין אורחא דמלכא ומטרנותא, וכיון דמלכא אגזים וארים רצועה היה סובר שאז זה הוא הרצון, ואנקיד ליה הש"י להורות שאין זה רצונו, רק הכוונה להטיל אימה על הבנים והוא יאחז ברצועה כדרך המטרנותא. וז"ש בכאן וישמע י"י אלי ג"ם בפעם ההו"א, דאימא לא הות תמן לאחוז ברצועה, על ידי זה שמע י"י אלי והבנתי אשר לא אבה י"י השחיתך, גם מאז נדברו הרף ממני וכו' (דברים ט יד) לא עינה מלבו כביכול. ואפשר לפרש גם בפעם ההוא, קאי לפניו ולאחריו כמשפט לשון האמצעי, (עיין בספר ווי העמודים להגאון מהר"ש הלוי זצוק"ל), ואמר וישמע י"י אלי גם בפעם ההוא כנ"ל, וגם בפע"ם ההו"א לא אבה י"י וכו', רצ"ל גם בפעם הכעס שאמר הרף וכו', לא אבה מעולם לעשות כזאת. ואם תדקדק בטעמי המקרא, הטעם מסייעני לפירוש הזה, כי תיבות ג"ם בפעם ההו"א המה עומדין בטעם בפני עצמו, ואפשר לנטותם לפניהם ולאחריהם, עיין ברש"י ריש פרשת ראה (דברים יא ל) אחרי דרך מבוא השמש, ותבין ויונעם לך: