כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃
ישמח משה
באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.
קדושת לוי
וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט, ט). פירש רש"י גם בנביאים הבאים אחריך. ונראה בסייעתא דשמיא על פי דאיתא ברמב"ן ז"ל בפרשת משפטים (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' ועשית את אשר אדבר, דרצה לומר שלא תשמע למלאך רק אם ידבר את אשר אני אדבר, מה שאין כן אם יאמר לך לעבור על מצוה מהמצות אז לא תשמע לו עד כאן דברי פי חכם חן. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, דהוי ליה למימר וגם לך יאמינו. לזה רמז רש"י כוונת הכתוב דהנביאים הבאים אחריך אם יהיה בך בתוך תורתך אז יאמינו להם. ומדויק תיבת בך, רצה לומר אם יהיה בתוכך שלא יסירו מאתך. וזה שרמז רש"י ז"ל בתיבת אחריך, שהוא לשון עצתך כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות סא.) וילך מנוח אחרי אשתו (שופטים יג, יא) אחרי עצתה, הרי דאחר הוא לשון עצה, ורצה לומר אם ילכו במצותיך שמצות נקראים בזוהר הקדוש עצות עיטין דאורייתא וכן מבואר ברמב"ם סוף הלכות תמורה עיין שם, שמביא ראיה מפסוק (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלישים במועצות כו'. מה שאין כן אם יאמרו חס ושלום לסור ממצותיך לא יאמינו להם. ומתורץ בזה מה שקשה לכאורה למה לו הבטחה שיאמינו בנביאים הלא כל נביא ה' צריך ליתן אות, אם כן מחמת מופת שלו יאמינו לו. ולפי מה שכתבתי ניחא, דזהו ההבטחה שלא יאמינו במופת רק אם לא יסור הנביא מתורת משה, מה שאין כן בלאו הכי לא יועיל המופת כאשר הזהירה על זה התורה בפרשת ראה (דברים יג, ב) כי יקום בקרבך. ועל פי דרך חידוד אמת נבאר תיבת לעולם דחכמינו ז"ל אמרו (יבמות צ:) ומביא הרמב"ם בפסקיו (הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ג') דאם נביא מצוה לעבור על דברי תורה לפי שעה שהוצרך לו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות רשאין לשמוע לו, מה שאין כן אם מצוה לעבור על דבר מצוה של תורת משה לעולם אין רשאין לשמוע לו. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, רצה לומר אימת לא יאמינו בנביאים כפירוש רש"י רק אם הוא בך כפי תורתך כנ"ל. לעולם, רצה לומר מה שיצוה הנביא שינהוג לעולם היפוך מתורתך לא יאמינו רק אם יצוה כפי תורתך, מה שאין כן ציווי נביא שאינו לעולם רק לפי שעה שומעין לו אף על פי שהוא נגד תורת משה כיון שהוא לצורך שעה ודו"ק: