חסידות על דברים יז:ג

לשמש או לירח אשר לא צויתי (דברים יז, ג). עיין רש"י אשר לא צויתי לעבדם. וכן שינו הע"ב זקנים לתלמי המלך בהעתיקם התורה לו. והנראה, כי מצינו בתורה שהשתחוו לצדיק כגון עובדיה לאליהו, כי הצדיקים יש להם תורת ה' ומצינו שקרא הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו אל (מגילה יח.) רוצה לומר מחמת שקיים כל התורה היה בבחינת אל כמו כן כל הצדיקים מחמת ציווי התורה יש להם בחינה זו ומותר להשתחוות להם. אבל השמש והירח אשר אין להם ציווי תורתו הקדושה אסור להשתחוות להם. וזהו לשמש או לירח אשר לא צויתי, כלומר שאין להם הציווי שלי, היינו התורה שניתנה לישראל:

ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צוית"י (דברים יז ג). זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך (מגילה ט' ע"א), דמשמע לכאורה שח"ו לא צוה הש"י שיהיו, ואף על פי כן הם במציאות ההויה. ונ"ל הפירוש דהנה בדור אנוש התחילו לעבוד עבודה זרה כוכבי השמים וכסיליהם, באמרם שמהראוי לעבוד לשרי המלך אשר המלך מסר בידם איזה ממשלה וכח (כמבואר כל זה ברמב"ם הלכות ע"ז (פ"א ה"א)), ובאמת זה אסור וטעמא בעי למה יהיה זה אסור, הלא לכאורה אדרבא זה כבוד המלך שמכבדין את עבדיו. אבל הטעם הוא דודאי המשתחוה והמכבד לשרי המלך בהיכל המלך, מתחייב ראשו למלך כידוע (קידושין מ"ג ע"א) מאוריה שנתחייב מיתה על שאמר לדוד ואדוני יואב (שמואל ב' יא יא). והנה הש"י מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה, על כן אסור לעבוד בלתי לי"י לבדו. והנה קשה על זה הרי מצוה לכבד את המצות כגון תפילין וציצית ומזוזה ולנשקם ולחבבם, והאיך יתכן זה לכבד דבר זולת הבורא. והתירוץ על זה דהמצות כיון שנצטוו מפי הש"י, אם כן הם רצונו ית"ש, והם כביכול איברין דמלכא ממש כידוע למשכילים כיון שבהם מלובש רצונו, מה שאין כן לעבוד לככבי השמים וכסיליהם שאין בהם ציוו זה אסור. וז"ש או לכל צבא השמים אשר לא צויתי, שאין בהם שום ציוו מצוה, מה שאין כן המצות שיש בהם ציוו הש"י ורצונו מלובש בהם, המכבדם מכבד את המלך ממש, והבן: