חסידות על דברים יז:יז

עוד י"ל, על פי ששמעתי ביו"ד שבירבה (דברים יז יז) (הפשוט הוא שאות השם שיש בהפסוק או בהתיבה, הוא מרכזו וחיותו) על פי העשרה מאמרות. והנה בדרך פשוט נראה, כי בדרך נוכח מזהיר בתי"ו, ובדרך נסתר ביו"ד כגון בפרשת המלך שאינו מדבר אל המלך כעת כי כן משפט הלשון, לכך נאמר לא ירבה לו נשים וכן לא ירבה לו סוסים (דברים יז טז). אבל כאן צוה השי"ת למשה שאף שיזהיר לכהנים, יזהיר ביו"ד בלשון ברכה וגזירה שיהיה ברכות צדיק וגזירתו מסייע לטוב, כמו שנאמר (איוב כב כח) ותגזור אומר ויקם לך, ולכך בכהנים ובמלך כל האזהרות ביו"ד, לפי שכל הגדול מחבירו וכו' (סוכה נ"ב ע"א), ולכך צריך סעד ביותר, והבן כי זה אמת. וגם ציוה שיקראו אותם בני אהרן מטעם הנ"ל, שיהיה דבורו מסייע שיהיה מתדמין אליו. והיינו (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים בני אהרן כנ"ל, ואמרת אליהם דייקא דהיינו לנוכח, לנפש לא יטמא ביו"ד ולא בתי"ו מטעם הנ"ל, והוא פירוש נפלא בס"ד.

במדרש בפרשה זו (ויק"ר פכ"ב א') ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח). אפילו דברים שאתה רואה אותן יתרון לתורה, כגון ציצית תפילין מזוזה, בכלל מתן תורה הם. והדברים תמוהים מאד, הלא המצות הקדושות הללו הן הן גופי תורה, והאיך סלקא דעתך שהן יתרון לתורה. והנראה לפרש דהנה הג' מצות הללו נראה דנצטוו רק לזכור עבודתו יתברך ותורתו ויראתו. בציצית מבואר (במדבר טו לט) וראיתם אותו וזכרתם וכו' (במדבר טו מ), למען תזכרו וכו'. בתפילין והיה לאות על ידך ולזכרון וכו' למען תהיה תורת י"י וכו' (שמות יג ט). וכן במזוזה (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וכו', (דברים ו ט) וכתבתם על מזוזת וכו'. והנה השכחה באה מצד ארציות החומר, אשר הוא מסך המבדיל בין בהירות אור הצורה השכליית, לבל התבונן בגדולת הש"י ואיך הוא ממלא כל עלמין וכו' ובטובותיו העודפות עלינו, רק החומר מתאוה לענייני חומריות וארציות אשר בה מגודל בעולם העשיה הגשמיית, על כן המלאכים אשר הם מבלי חומר העשיה הארציות, הם ממילא בטבע בלתי שוכחים כרגע רוממותו ית'. והנה להיות טעם המצות הללו רק למנוע שכחת החומר, ופן יאמר האומר אני אכריח את נפשי לזכור בזולת המצות הללו, והוא כענין שאמר מלך החכם על ריבוי הנשים (דברים יז יז) אני ארבה ולא אסיר לבבי (סנהדרין כ"א ע"ב), וחלילה לומר כן כי המצות הם צריכים דוקא לקיימם כאשר צונו הבורא, הגם שנתגלה טעמם לא יצא הנברא ידי חובתו בקיימו הטעם בזולת המצוה, וצריך לקיים המצוה שיש בה טעם, כמו המצות שלא נתגלה טעמם, שצריך לקיימם דוקא כיון שלא נתגלה טעמם. וז"ש אפילו ציצית תפילין מזוזה שאתה רואה אותן יתרון לתורה, דלכאורה נראה שנצטוו רק לזכור התורה ומצותיה, לא יצא ידי חובתו בזכירה מבלי קיימם בפועל עשיה ממש. ושיעור הכתוב ויתרון ארץ, ר"ל אותו היתרון שהוא לכאורה רק בשביל הארציות הגורם השכחה בכל היא, רצ"ל גם זה הוא בכלל המצות התורה שלא נתגלה טעמם, אשר צריך לקיימם בפועל דייקא. ומעתה תבין האיך שייכת פתיחת המקרא הזה, לפרשת איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש וכו' (ויקרא יז ג), דמדבר בהקרבת שלמים. והיא דהנה המתפלספים אפילו מבני עמינו כתבו דטעם הקרבנות שצוה י"י להקריב לפניו, הוא להיות שהיו משוקעים ומורגלים במצרים בתקרובת עבודה זרה, והיה זה מן ההרגל הנעשה טבע שני, ולא היה באפשר בקל להסיר מהם ההרגל, על כן צוה הש"י להקריב לפניו וסמכו עצמם על הפסוק (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ממילא לפי זה יחשוב החושב אני לא אזבח לשעירים, ושוב למה לי לזבוח לפני י"י הלא אין לפניו אכילה ושתיה, וחלילה לומר כן כי המצות הן צורך גבוה ואפילו יש להן טעם נגלה, אף על פי כן לא יצא בקיומו הטעם מבלי עשיות המצוה בפועל, והבן מאד: