חסידות על דברים כג:ו

והנ"ל בזה, בהקדים לפרש המאמר (במו"ק דף ט'.) שם אנשים הללו בעלי צורה הם, זיל גבייהו דלברכוך וכו', עיין שם. ודברי מהר"ם פאדוואה בזה ידועים, (מובא במהר"ם שי"ף בנדפס בסוף מסכת חולין ד"ה במדרש רבה אלה הדברים), ועיין מ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל בדרושותיו שם בסוף מסכת (חולין) על פי זה על הפסוק (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם וגומר. והנה גם אני אענה את חלקי על הגמרא הנ"ל, על פי דאיתא דברכה ותפלה בהסתר, עדיף מצד זה שלא יהיה קיטרוג, וכמ"ש התוספת במסכת ברכות (דף ג' ע"א) ד"ה ועונין, הטעם דלכך ניתקן הקדיש בלשון תרגום, עיין שם. וכן גם כן בענין זה שאומר בלשון סתר, מיהו זה יתכן לפי מ"ש המפרשים דהמלאכים אינם יודעים מחשבות והבן זה, והתוספות שם שמיאנו בטעם זה, וכתבו כדי שיבינו הנשים וקטנים, נראה לי ברור דאזלי לשיטתם כמ"ש (בשבת דף י"ב ע"ב [ד"ה שאין]), ובהרא"ש מסכת ברכות (פרק היה קורא דף י"ג ע"א) דיודעים מחשבות שבלב, וכל שכן לשון תרגום, והא דאמר דאין מכירין בלשון ארמי, הניחו התוספת בתימא שם במסכת שבת, והרא"ש שם במסכת ברכות פירש דלשון זה מגונה בעיניהם שיזדקקו לו, אבל מכירין אותו, עיין שם. אם כן לפי זה לא שייך לומר דקדיש ניתקן בלשון תרגום כדי שלא יבינו ולא יהיה קיטרוג, דהא באמת מבינין הם. אבל המפרשים מפני קיטרוג, סוברים דאינן יודעין מחשבות ואין מכירין ממש, ובאמת שיטה זו של המפרשים מוחיורת יותר הן בפשט לשון הגמרא דמסכת שבת (דף י"ב ע"ב), והן בפשט לשון הגמרא מסכת סוטה (דף ל"ג ע"א) שם דפריך מבת קול דשמע יוחנן כהן גדול, ומבת קול דשמע שמעון הצדיק שם, ואיבעית אימא גבריאל הוא דהוי, עיין שם. ולמאן דמפרשים דלשון זה מגונה בעיניהם, לא מוכרח מגבריאל כלום. והנה לשיטה זו של המפרשים דאינם יודעים המחשבות, טוב יותר ברכה בהסתר, דהרי נראה כקללה והוא ברכה במחשבה דאז אין קיטרוג, דהא המקטרג אינו יודע שיש כאן ברכה שיקטרג עליו, ואם יקטרג ויאמר יהיה כדבריו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות י"ט.) אל יפתח אדם פיו לשטן וכו', הלא באמת ברכה הוא, וישיב לו השי"ת אקיים כמאמרך דיתקיים כאשר דבר זה האדם, וממילא בא הברכה, והבן זה. אך אליה וקוץ בה, דאם כן אין מלאכי השרת נזקקין לה להכניס התפלה והברכה, דשורש ויסוד הברכה היא תפלה שמתפלל על זה האדם שיהיה לו כך וכך, ואם כן אין מכניסין מלאכי רחמים הממונים על התפלה להכניס, כיון דסוברין דקללה הוא, וכמו שאמרו רז"ל בלשון ארמי. אך במקום דשכינה שורה על המברך, אין צריך למלאכים מכניסי התפילה, וכמו שתירצו בגמרא שם במסכת שבת (י"ב ע"ב) שאני חולה דשכינה עמו. וכן הוא לדעתי הפירוש במה דמשני הגמרא (סוטה ל"ג ע"א) לא קשיא, כאן ביחיד כאן בצבור, עיין שם. היינו משום דבצבור איכא השראת שכינה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ל"ט.) אכל בי עשרה שכינתא שריא, לכן אין צריכין למלאכי השרת. ואפשר הא דפירש רש"י שם הן הן הדברים שכתבתי, דמשום הכי אל כביר דהיינו רבים לא ימאס (איוב לו ה), משום דשורה עמהם ומקבל תפילתן מיד ואין מונע והבן זה, ועיין במ"ש הרא"ש ז"ל שם במסכת ברכות (דף י"ג ע"א), והא דלא משני הגמרא שם במסכת שבת שאני רבי אלעזר דצדיק גמור היה והשכינה עמו, דאם כן היה נחשב לגאוה מרבי אלעזר ולרמות רוח ח"ו והיה מסלק השכינה, כמו שאמרו רז"ל במסכת סוטה (דף ה'.) כל המתגאה וכו', לכך תירץ הגמרא שאני חולה וכו', והבן. והנה בעלי צורה, היינו צלם אלקים ושכינה שורה עליהם, וכיון דהעיד עליהם רבי שמעון בן יוחאי כך, האמינו בדבריו דבאותה שעה השכינה אצלם, ואף דהם לא שמעו מרבי שמעון בן יוחאי, י"ל בתרתי, או דבנו אמר להם כשא"ל אמר לי אבא זיל גבייהו דלברכוך, מסתמא אמר להם הטעם, או שהבינו מעצמם כיון דפקיד לבריה דליזול גבייהו דלברכוהו, מסתמא יודע שיש עכשיו השראת השכינה אצלם, לכך ברכו אותו בלשון הסתר, שהוא טוב מצד שאין קיטרוג, ולא יזיק מה שמלאכים לא יזדקקו, דהא אין צריך למלאכים כנ"ל. היוצא מזה, דבהא איכא פלוגתא אם המלאכים יודעין מחשבות או לא. ונ"ל ברור דבזה פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בהא על מה שדרשו רז"ל (סנהדרין צ"ח.) זכו אחישנה, לא זכו בעתה (ישעיה ס כב), דקשה אם יוכל להיות הגאולה בלא עתו בזכו, אם כן למה יאחר העת כנ"ל, יבא קודם אף אם לא זכו. אך הא לא קשה מידי, דדעת לנבון נקל דיותר טוב שיבא על ידי זכו, וכמו שפירש האלשיך בפסוק (תהלים יד ז) מי יתן מציון ישועת ישראל, ולכך ממתין השי"ת אולי ישיבו ויזכו, דמססורת בידינו דהידיעה אינו מזדקק לבחירה, והבן זה. רק כשיתאחר כל כך ולא ישובו, אז יאמר הקב"ה למעני למעני אעשה (ישעיה מח יא). אך אי אמרינן כרבי אליעזר דגם בעתו לא יהיה הגאולה בלי תשובה, ויעמיד להם מלך כהמן ועל ידי כן ישובו בהכרח, ואף על פי כן יהיה התשובה ברצון כמ"ש הסברא של הרמב"ם, אם כן כיון דגם זה נחשב ממש לתשובה ברצון, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה יאחר הזמן כל כך, יקדים זה כיון דגם זה היה ממש תשובה ברצון, אלא ודאי דלא נחשב זה לרצון, ואם כן נסתר תירץ רבי אליעזר מכל וכל. אך יש לומר דבאמת נחשב לרצון גם תשובה זו כמ"ש, רק דמכל מקום קטרוג עליונים יש, שאינם יודעים המחשבות ונחשב אצלם כאונס גמור, לכך ממין השי"ת אולי ישובו בלא זה ולא יהיה קטרוג כלל שזה יותר טוב, וכן היה במנשה שקטרגו (סנהדרין דף ק"ג.) ואמרו חסריה לגנבא וכו', והשי"ת חתר חתירה כי הוא יודע עומק המחשבה, דהוי ממש כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דהרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ), והבן. אבל רבי יהושע סובר דהם יודעין המחשבות, לכך נדחה תירוץ זה, והבן. והנה באמת והדבור של המלאך ושבועתו אכתי אין הכרח דהוא רק ברמז, והוי רק כמו מחשבה, דהלא בלא זה ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ובודאי נרמז קץ הימין בהתורה הקדושה והבן זה, אך משמע דהמלאך ידע מה שאמר, דהא נאמר שם תיכף בפסוק שאחר זה (דניאל יב ח) ואני שמעתי ולא אבין, משמע דהשומע לא הבין, אבל האומר הבין והבן זה, אם כן זה הוי דבור נגלה להמלאך, אם כן כבר הוי מוכרח והבן, דאין לומר דהמלאך ידע מחשבתו של יוצר בראשית ית"ש, כמו שיש צדיקים דבלבא תליין, דזה אינו, דהא אפילו מחשבות שבלב בני אדם אינם יודעין, וכל שכן מחשבתו ית"ש, והוי ממש כעין קושיות הגמרא בברכות דף ט"ז ע"א השתא דעת בהמתו לא הוי ידע, דעת עליון הוי ידע, (ואל תשיבנו מהא דאמרינן דאית צדיקים דבלבא תליין ויודעין מחשבתו של יוצר בראשית, אף דאין אדם יודע מה במחשבתו של חבירו, צדיקים שאני, דעל ידי הדביקות יודעים מחשבתו כביכול, כמו שנאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני איש וגו', וכל שכן צדיקי ישראל, אבל במלאכים לא מצינו הדביקות הגדול הזה. ועוד י"ל דאולי צדיקים ההם יודעים גם מחשבות בני אדם על ידי דביקותם הטהור, מה שאין כן המלאכים שאין להם שום מדריגה על ידי בחירה ומעשה, והבן). אבל אי הוי אמרינן דיודעים מחשבות, לא הוי קשה מידי קושיות ר' יהושיע, והשתא אתי שפיר דבלא זה דתירוץ דמעמיד להם מלך כהמן, לא הוי יכול להקשות מוירם ימינו ושמאלו וגו', די"ל כנ"ל. אבל כיון דתירוץ מעמיד להם מלך כהמן, אם כן מוכח דסובר דאינם יודעים מחשבות כמ"ש, אם כן מקשה שפיר, אם כן הקושיא בדרך ממה נפשך ואיסתלק רבי אליעזר, ואם כן לפי זה לפי האמת לא קשה סתירה הפסוקים, דאף דיום נקם הוא רק בלבו ית"ש ר"ל במחשבתו, מכל מקום יכול להיות שידע המלאך, ולא כמו שדרשו רז"ל בבלי (סנהדרין צ"ט ע"א) למלאכי השרת לא גליתי, דנראה דהירושלמי סובר כשיטת התוספת במסקנא והבבלי כשיטת המפרשים, והבן.

טובו אוהליך כו'. איתא בגמרא שכל הברכות שנאמרו ע"י בלעם נתבטלו חוץ מן הפסוק הזה מה טובו. והטעם לזה נראה בהקדים לפרש פסוק "ולא אבה כו' לשמוע כו' ויהפוך כו'", יש לדקדק דמעיקרא אמר "ולא אבה לשמוע" משמע שלא רצה לשמוע אליו כלל, והדר כתיב "ויהפוך כו'" משמע ששמע אלא שהפכה לברכה. ונראה שהפירוש כך, דאיתא בגמרא "מתוך ברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו לקללם אלא שהפך הש"י לברכה", וכך פירוש הפסוק "ולא אבה" ר"ל שהקב"ה לא רצה לשמוע קללתו ולברכם בברכה שהיא היפך הקללה שחישב בלעם, אלא ברכם בברכה שאינו היפך הקללה, וכוונת הש"י ב"ה היה בזה כדי שלא יסבור בלעם שהקב"ה אינו חפץ לברך את ישראל אך לבטל מהם הקללה שלא תחול ולכך ברכם בהיפך מקללה, ולכן ברכם ב"ה בברכה אחרת למען ידע שכוונתו אינה כי אם לברך את ישראל ממש תמיד, וזהו "ולא אבה כו' ויהפוך" שהפך מחשבתו שרצה לקללם, והש"י ב"ה ברוב רחמיו לא די שביטל קללתו אף ברכם ברכה אחרת.

ולא אבה י"י אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך וכו' (דברים כג ו). לכאורה מה זה ענין לכאן, דכאן איך שייך לומר רק נתינת טעם לתיעוב מואב על אשר שכר וכו'. אך הוא להיות דהלכה מרווחת היא (חו"מ הל' שלוחין סי' קפ"ב ס"ב) דשליח שעבר על דעת משלחו לא עשה כלום, ואם כן קשה דהרי בלעם עבר על דעת משלחו דבירך את ישראל, ואם כן לא הוי מעשה כלל. לזה אמר דהשליח לא עבר דבאמת הזמין בפיו דברי קללה, רק שהש"י היפך אותם הדיבורים עצמם לברכה, ואם כן השליח לא עיוות, ומעשיהם הוה מעשה שכירות מעליא, נ"ל: