כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃ (ס)
ישמח משה
או יאמר הטעם על מה שנאמר לאברהם (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. דמצינו פלוגתא בפרשת תצא (מדרש ויק"ר פכ"ד ז') בפסוק (דברים כג טו) להצילך וגו' והיה מחנך קדוש. חד אמר להציל ממונם להרבות נכסיהם. וכתבו המפרשים דזה הוא שכר שהיו גדורים בעריות (ויק"ר ל"ב ה'), כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו כו), על כן השכר בזה מדה כנגד מדה להרבות נכסיהם כיון שמחנך קדוש, דכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה (ויק"ר כ"ד ו'), (ולצרף המליצה ואביך הנח עליו ככר או תנוק, שבת ל' ע"ב). ועל פי זה יובן היטב, שהוא בטחון ואות שלא נתערבו בגוים, ודוק. ועל פי זה נ"ל הפסוק (תהלים (קה לז) ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, דהיינו שזה עדות שלא היה שום מכשול בשבטים רק הם שבטי יה. ויותר בדקדוק י"ל על הפסוק הנ"ל ויוציאם בכסף וזהב וגו', על פי המבואר בזוהר הק' (זוהר ח"ג ע"ה ע"ב) שם ר' אבא אזיל לקפוטקיא, חמא חד בר נש דהוי רשימין באפוי וכו', וכל אינון יומין דאשכח רשימין באנפוהי, אי אוליד בר אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא וכו', עיין שם. הרי אף מה שהוליד מאשתו הוא פגום, כיון דאפגם בעריות ובפרט בבת אל נכר, דכתיב (מלאכי ב' (יב) י"ב) לא יהיה לו ער ועונה, וידוע דרשת רז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א) ער בחכמים ועונה בתלמודים. ועל פי זה יובן יותר כמה בשורה טובה היה לאברהם על מה שנאמר ואחרי כן יצאו וגו', דמורה שהם גדורים בעריות כמ"ש, דאם לא כן עד ככר לחם, ואם כן ראוים הם ובניהם וקבל התורה, והיינו ואין בשבטיו כושל, משמע אף פגימה בעלמא אין בהם. ועל פי הדברים האלה פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה, ישראל באים ורכוש מצרים בידם. והוא תמוה. ולדרכינו יובן, כי ידוע אומרו (ב"ר ה' ח') תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל. אך זהו אם הם ישראל, אבל אם ח"ו נטמעו בין האומות, פקע שם ישראל מהם דקרוי בנה, אם כן שוב אין לו להים להקרע לפניהם. וז"ש מה ראה, ר"ל אולי ח"ו נטמעו, על זה אמר ראה ישראל באים ישראל דייקא, והראיה כי ורכוש מצרים בידם, דמזה מוכח כי היו גדורים מעריות ולא נתערבו באומות ועודם בשם ישראל כאמור. והנה ידוע (פסיקתא דר"כ פי"א) דאותיות של השם מעידים על שהיה גדורים מעריות, כדכתיב (במדבר כו ה) ה"חנוכ"י ה"פלא"י. וגם ידוע דנגאלו בזכות שהיו גדורים מעריות, וכבר איתא בספרים ובליקוטי תורה להאר"י ז"ל כי אותות, הוא לשון אותיות. והנה חישב משה באיזה זכות יגאלם, שלא היו יודע שהם גדורים בעריות לכך סירב מלילך, לכך (שמות י א) ויאמר ה' אל משה שנגלה אליו בשם הויה ב"ה, ויאמר לו בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' להשתעבד בישראל, כי זה כל פרי הגלות והעינוי למען שיתי אותותי אלה שהם משם הויה ב"ה, בקרבו קאי על בני ישראל האמור בפסוק שלפניו סוף וארא, ואתי שפיר דקאמר בקרבו לשון יחיד, דאי קאי על המצרים היה ראוי לומר בקרבם, דהא גבי עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, וביעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (ויק"ר ד' ו'). ואם כן גם כן כיון שהם גדורים בעריות, אם כן כדאי הם לגאול ולכך בא אל פרעה כנ"ל.
אגרא דכלה
וירצה עוד אומרו אל כל ישראל (דברים א א), ולא אל בני ישראל. דהנה פירשנו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). דהנה המוכיח כשמוכיח את חבירו, מחויב להוכיחו באופן שלא יעורר קטרוג על הנוכח בהזכירו עוונותיו, והנה הוא מחויב להוכיחו בהשכל, שאל הנוכח יהיה במובן דברי קנטורין על אשר לא טוב עשה, ובכדי שלא יתעורר קטרוג יהיו דבריו בהשכל, שיהיה במובן מדבריו ללמד עליו זכות לפניו ית', וכן שמעתי מצדיקי הדור וחכמי האמת, ושמעתי שהרב הק' המגיד המפורסים מוהרמ"מ מזלאטשוב זצוק"ל כשהיה דורש והיה מוכיח את העם, היה הופך פניו ואמר רבש"ע הנה עמך ה"ם שלמים הם וראויים הם, והנה הם חפצים מאוד לעשות רצונך, ומה שאני מקנטר אותם הוא בעבור כבוד שמך שיתאמצו מאד במצותיך וכיוצא בדברים. וזה פירש הפסוק לדעתי הוכח תוכיח את עמיתך, ותראה לעשות באופן שלא תשא עליו חט"א, שלא יתנשא החטא לחול עליו העונש ח"ו. והנה בזה יובן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היינו כפשוטו לישראל לא אמר להם שחטאו, רק רמז להם המקומות שחטאו וממילא יבינו, ובכדי שלא יתעורר קטרוג, כוונתו היה גם כן אל כ"ל ישרא"ל, למי שהוא כללותן ותשוקתן (מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)) של ישראל היינו הש"י, ובו בלשון הזה המליץ בעדם להש"י, בעב"ר הירד"ן, זכר נא מה שעשו רצונך בעבר הירדן, שביטלו בקדושתם קליפת סיחון ועוג, כי אלו היה שמץ דבר נמצא בהם, לא יכלו להם כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו). במדב"ר, הלכו אחריך במדבר ארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), וגם צידה לא עשו להם (שמות יב לט). בערב"ה, שם מסר פנחס נפשו עבור כבוד שמו. מו"ל סו"ף, קידש נחשון בן עמינדב שמך הגדול בקופצו לתוך הים, וכן שבט בנימין (פסיקתא רבתי פ"ז ז'). (וגם אמרו לפניך שירה לשם), ובזה ידוקדק מו"ל סו"ף, שהיו לנגד הים סוף אשר יהמו גליו, ולא נתייראו רק בטחו בך. בי"ן פאר"ן, הנה פאר"ן רמז לישראל בדבר המרגלים, והוא אמר בלשון בי"ן פאר"ן, לזכור לפני הש"י לאותן האנשים שהיו בין אותן שנשתלחו מפארן דהיינו יהושע וכלב, שעמדו נגד כל המתקוממים וקדשו שמך הגדול. ובין תפ"ל ולב"ן, הנה דרשו רז"ל שתפלו על המן שהוא לבן, ואיני יודע מה בצע במה שרמז שהמן היה לבן. אך הוא דהנה דרשו רז"ל (שמו"ר פכ"ה ג') לא חסרת דבר (דברים ב ז), שהמן היה בו כל מיני טעמים שרצו, ואם כן לא היה מקום להתלונן עליו, רק תלונתם היה להיות סומא אינו שבע, כי מראות עיניו שרואה בגוון המאכל הוא משביע לאדם, והנה כשהאדם רואה בעיניו גוונים משונים זה מזה, כפי שינוי הגוונים תשבע נפשו מכל טוב, והמן לא היה בו אלא גוון אחד הגם שהטעמים היו משונים, התלוננו ואמרו בלתי אל המן עינינ"ו דייקא, ז"ש שתפלו על המן שהיה רק לבן בגוון אחד. והנה דרשו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה מזכך את השכל לקבל בתוכו אור האותיות של התורה, על כן היה המן לבן דמיון התורה, אשר אש הלבנה הוא כלי קבול לאש השחורה. וז"ש משה נגד הש"י שיזכור לישראל איך תפלו בפטטייא דאורייתא, ונסתפקו במן להיות כלי קבול לתורה. וגם כפשוטו שיזכור הש"י החילוק מה שבין תפ"ל, ר"ל בין אותם הדבוקים ומחוברים בחומריות וגשמיות המאכלים, אשר תורתם אינה זכה כל כך להיותם משועבדים לחומר, ובין הדור דיעה אשר כל מאכלם היה רק המן הלבן, אשר עבור זה השיגו מאד באור התורה. וחצרו"ת, שיזכיר הש"י זכות בני קרח שעשו תשובה גמורה בחצרות. וד"י זה"ב, הנה לישראל רמז שעשו עגל של זהב, והיה די לשיאמר וזה"ב, אמר ודי זהב להמליץ להבורא עולם איך נתנו זהב די והותר למלאכת המשכן והמלאכה היתה דים (שמות לו ז), לאיש אשר אלה לו באמיתיית מתק לשונו, לו נאה להוכיח את ישראל ולהמליץ עבורם, זה מה שנ"ל:
שפת אמת
והי' מחניך קדוש בשם מו"ז ז"ל שפי' מחניך על אברי האדם כו'. ה"א מתהלך הוא בחי' רוח קדושה שיש בכל איש ישראל וכפי תיקון הנפש שהוא מלבוש החיצון. כמו כן מתפשט הרוח קדושה שבנפש האדם: