חסידות על דברים כד:טז

ועכשיו נחזור לענינינו ליישב הסוגיא הנ"ל דיבמות, ומקודם נישב קושיא הב' איך מישך שייכי הני ב' שבועות להדדי, דהא קשה מאד על שאול דהיה מאבד עצמו לדעת ח"ו במה שנפל על חרבו, כמבואר בשמואל א' (סימן ל"א פסוק ד') (שמואל א' לא ד). אבל ח"ו לא יאונה לצדיק וגו', דהרי היה יודע ממה שאמר לו שמואל שבודאי ימות מחר, וכיון שבין כך ובין כך ימות, עשה כן שלא יתעללו בו הערלים שלא יתחלל שם שמים כנ"ל, (אחר אומרי תירץ זה הנ"ל, מצאתי כן ברד"ק שם סימן ל"א, וכתב וכן אמרו רז"ל (ב"ר ל"ד י"ג) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט ה), יכול כשאול, תלמוד לומר אך, עכ"ל הרד"ק שם והנאני). ומיהו קשה דאף אם נאמר לו על ידי שמואל שימות מחר, מכל מקום לרעה איכא חזרה אף מה שנאמר על ידי נביא, כמבואר ברמב"ם (פרק יו"ד מהלכות יסודי התורה הלכה ד') דאין לך דבר שעומד בפני התשובה ואם ישוב וניחם, אם כן לפי זה הדר הוה ליה שאול מאבד עצמו לדעת ח"ו. מיהו לא קשה מידי, דהא מבואר בגמרא דיבמות דמחמת שהרג להמספקים מים ומזון להגבעונים שהם גרים, היה חילול השם גדול בפני האומות שאמרו אין אומה זו ראוי לדבק בה, כמבואר שם ביבמות (דף ע"ט ע"א) דמקשה והא כתיב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים וגו', אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מהתורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, פירש רש"י (ד"ה ואל) שהיו אומרים אין אומה זו ראוי לדבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם, עיין שם. נמצא לפי זה היה ביד שאול עון חילול השם, ואם כן לא קשה מידי, דהא טעמא דהא מילתא דיש חזרה לרעה, הוא משום דיכול לעשות תשובה, והרי בחילול השם אינו מועיל כמפורש בגמרא מסכת יומא (פרק יום הכיפורים דף פ"ו ע"א) בארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש שם, אבל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה וביום הכיפורים וביסורין, אלא מיתה שנאמר (ישעיה כב יד) ונגלה באזני ה' צבאות וגו' עיין שם, אם כן לזה העונש שמעון חילול השם אין חזרה, והיינו כי אחזני השבץ (שמואל ב' א ט), שדרשו (תנחומא מצורע סי' ב') עון מלובשי תשבץ, והיינו משום חילול השם הותר להמיתנו והבן, אם כן שוב לא הוי מאבד עצמו לדעת. והנה מבואר בשו"ע יו"ד (סימן שמ"ה סעיף א') והיא ברייתא (מסכת שמחות פ"ב), דהמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. והשתא מבואר השייכות להדדי דאמר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמר דהוי מאבד עצמו לדעת ולא היה ראוי להספד אף דאמר לו שמואל ביום אתמול מחר ימות, הלא לרעה איכא חזרה, לזה אמר על אשר המית את הגבעונים, דקטל לנוב וכו' שהיו מספקין מים ומזון להגבעונים, ואם כן היה בידו חטא חילול השם וליכא חזרה ולא הוי מאבד עצמו לדעת, ושפיר ראוי להספד ומגיע עונש על שלא נספד, ואם כן מיושב קושיא השניה, וגם קושיא הראשונה דלמה נקט על אשר המית את הגבעונים, הלא הריגת כהני ה' חמור יותר, ולפי מ"ש לא קשה מידי, דעיקר חילול השם היה משום הגבעונים, דעל הריגת הכהנים היו סבורין דמורדין במלכות הוי, רק חילול השם היה באומות העולם מפני הגרים, וכונת הפ' הוא רק על עון חילול השם, כדי שלא יהיה מאבד עצמו לדעת, כנ"ל נכון בס"ד.

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו' (ויקרא ט ג). ובתוספתא (תורת כהנים פרשת שמיני, ט ג) דרשו, מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן, אלא אמר להם משה, אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף, בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כי אם בעגל, עד כאן (הביאה הכלי יקר בפרשה זו ועיין מה שפירש בו). והנ"ל על פי המבואר בכלי יקר בשם המפרשים דבאהרן עגל לחטאת, שהיה בידו מעשה בלי מחשבה כשוגג, אבל ישראל עגל לעולה, שהיו מזידין וצריכין כפרה על הרהור הלב, ועיין שם מ"ש דבקרבן אהרן נאמר (ויקרא ט ז) וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבן העם נאמר רק וכפר בעדם, עיין שם. ולפי זה נ"ל דהתוספתא אתי שפיר כפשוטה, דהא (במסכת ברכות דף ז' ע"א) רמי, כתיב (שמות כ ה) פוקד עון אבות וגו', וכתיב (דברים כד טז) לא יומתו וגו'. ומשני לא קשיא כאן שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכו', עיין שם. ודעת לנבון נקל דמי שנכשל בשוגג, אין זה קרוי אוחז מעשה אבותיו בידו, דהא אינו אוחז דרכם אלא שנכשל, ואם כן לפי זה הם שחטאו במזיד, יש בידם גם עון אביהם, אבל הוא שלא חטא רק בשוגג כנ"ל, וגם סבור היה שבין כך ובין כך יבא משה (ויק"ר י' ג'), וגם לא ידע שיצא העגל, אין בידו רק חטא עצמו כנ"ל, ונכון הוא בס"ד.

ויצו ה' אלקים על האדם לאמר וגו' (בראשית ב טז), ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז). גרסינן בשבת (דף נ"ה.) א"ר אמי אין מיתה בלא חטא, דכתיב (יחזקאל יח כ) הנפש החוטאת היא תמות הבן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק וגו'. ואין יסורים בלא עון, דכתיב (תהלים פט לג) ופקדת בשבט פשעם ובנגעים עונם, עד כאן לשון הגמרא. והקשו המפרשים למה שביק קרא המפורש בתורה (דברים כד טז) איש בחטאו יומת ונקט קרא דיחזקאל. עוד יש לי לדקדק לענין מאי מביא סיפא דקרא, הבן לא ישא וגו', והוא דקדוק עצום. ונ"ל לישב, דלכאורה יש לדקדק בהך קרא דיחזקאל, דהוה ליה למימר הנפש החוטאת תמות, ותיבת היא אך למותר. ועל כרחך צריך לומר דאף מאן דסבר יש מיתה בלא חטא, היינו שאף אם לא חטא כלל, מכל מקום ימות בזמנו לפני מזגו והרכבתו, כי אפסו כחותיו הטבעית ולחותו השרשית, אז ימות בעטיו של נחש, אבל ודאי מודה הוא דגם על ידי חטא יוכל למות אף בלא עטיו של נחש קודם זמנו אשר הוטבע בו מצד התולדה. וראיה לדבר דהא הברייתא (שבת נ"ה ע"ב) דתני ארבעה מתו בעטיו של נחש, מוקי שם בגמרא כמאן דאמר יש מיתה בלא חטא, אף על פי כן גזר ואמר דארבעה מתו בעטיו של נחש, משמע להדיא דשאר באי עולם בחטאם מתו. הרי מבואר כמ"ש, רק דר' אמי סובר דאין במציאות שום מיתה שלא על ידי חטא, והדברים ברורים.