חסידות על דברים כו:א

והיה כי תבא כו'. נראה לפרש דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק עובד ה' מיראה כל ימות החול, ובהגיע שבת קודש ניתוסף עליו קדושה יתירה שעובד מאהבה, כי בחינת שבת היא אהבה, ובוא יבוא הצדיק במדריגת אהבה, ויש צדיק שגם בימי החול עובד ה' באהבה, וזה הצדיק נקרא בשם "שבת" כדאיתא בזוהר הקדוש תלמיד חכם נקרא שבת, והיינו כי שבת היא בחינת אהבה, והצדיק הזה ג"כ תמיד בבחינה הזאת לכן ג"כ נקרא שבת.

והיה כי תבא (דברים כו א). וגומר. אמרו חז"ל (מגילה דף יו"ד:) ופתיחתא דמגילת אסתר, כל מקום שנאמר והיה, אינו אלא שמחה. נ"ל לפרש על פי מ"ש להלן לפרש הפרשה על דרך מוסר התעוררת לתשובה, כי יש שני מיני עבדות. א', על דרך דכתיב (תהלים ק ב) עבדו את ד' בשמחה. ב', על דרך דכתיב (איכה ג לט) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ונאמר (יואל ב יב) שובו עדי בבכי ובצום ובמספד, כי אם חטא אדם לשמחה מה זו עושה. ולפי זה בבחינת עבר יש יגון, אבל בבחינת להבא בסילוק העבר, אין העבדות רק כמו שמפורש בחינת שמחה, והבן. והנה מבואר בחובת הלבבות דחסידים אמיתים כל ימיהם בתשובה, כמו שמפורש (תהלים קיט קלה-קלו) פניך האר בעבדך כו, (תהלים קיט קלו) פלגי מים כו'. והיינו כל מקום שנאמר ויהי (בחינת עבר), אינו אלא צער, והיה (בחינת להבא), אינו אלא שמחה.

והיה כי תבוא אל הארץ וכו' (דברים כו א). על פי מה שידענו מנצחיות התורה שנוהגת בכל מקום ובכל זמן, יש לפרש ברמז שזה ציוי לנשמות האדם כי תבא אל הארץ, (היינו להגוף בארץ הנשמה הלזו הגוף החומרי בארץ), אשר י"י אלקיך נתן לך נחלה, (כי אם תיטיב מעשיך יהיה לך הגוף הארציי בירושה על ידי התורה ומעשים טובים, כדמיון היורש (נכסים ועבדים סרים למשמעתו, ועל כן) וישבת בה (ישיבה שלימה ותמה לעתיד), מה שאין כן אם לא תורישנו שיהיה סר למשמעתך, אזי תתנטע באתר אחרא בסוד הגלגול, ויהיה הגוף האחרון דאצלח הוא יהיה העיקר, עיין בסבא משפטים (זוהר ח"ב ק"ג ע"א):