הַשְׁקִיפָה֩ מִמְּע֨וֹן קָדְשְׁךָ֜ מִן־הַשָּׁמַ֗יִם וּבָרֵ֤ךְ אֶֽת־עַמְּךָ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵת֙ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לָ֑נוּ כַּאֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ לַאֲבֹתֵ֔ינוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (ס)
ליקוטי מוהר"ן
וְעַל־כֵּן נֶאֱמַר בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, (דברים י״א:י״ב): תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ, כִּי שָׁם הוּא רַק הַשְׁגָּחָה, בְּחִינַת (דברים כ״ו:ט״ו): הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ,
ישמח משה
והנה עוד נ"ל לפרש (ולא באתי עתה ליישב הדקדוק הנ"ל, רק ליישב דפתח (בראשית א כ) בהטבת המילדות ולא פירש מה, ומסיים בריבוי עם, ואחר כך חוזר להטבת המילדות (בראשית א כא) ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים, דלמה הפסיק באמצע בהטבת המילדות). כי הנה הפרשת דרכים (בדרוש שמונה עשר) פירש על הגמרא דעירובין (דף פ"ו.) וז"ל: דרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו (תהלים סא ח), אימת ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, עכ"ל הגמרא. והנה יש לדקדק מה חידש רבא בפשטיה דקרא, דהרי מקרא מלא כתיב ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. ותירץ על פי דאמרינן במדרש (שמו"ר מ"א א') על הפסוק (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך וגו', דכל כך גדולה כח מתנות עניים שמהפכת מדת רוגז למדת רחמים, וידוע מהמדרש (ב"ר י"ב ט"ו) דמתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין שיתף עמו מדת הרחמים, עד כאן. וזהו פירוש הגמרא, דהיה קשה לו לרבא דהיכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים שהוא מדת הדין, והלא אמרינן שראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בדין, לזה אמר אימת ישב עולם לפני אלקים דייקא, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, שהיא הצדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן ודפח"ח וש"י. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שלפנינו (שמות א טו) ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', (שמות א טז) אם בן הוא והמיתן אותו, וכיון ששמעו הגזירה רעה שנגזר על ישראל, הבינו שמדת הדין מתוח על ישראל ח"ו כי מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג לז), ופלגי מים לב מלך ושרים ביד ה' (משלי כא א), לכך (שמות א יז) ותראנה המילדות את האלקים דייקא, ר"ל שיראו וחרדו מפני מדת הדין המתוח עליהם, וחשבו מזימות אשר יוכלו להפכו לרחמים, לכך לא זו בלבד שלא עשו כאשר דבר אליהם מלך מצרים, כי חס להו להצדקניות הללו להרוג נפשות מישראל, ולפי ערכן אין זה נחשב ליראת שמים כלל, אלא גם זה עשו ותחיין את הילדים כפירוש רש"י, כדי להפוך מדין לרחמים בהצדקה שעושין, וכן היה כי וייטב אלקים, ר"ל אלקים שהוא דין הטיב לישראל, למילדות ר"ל על ידי המילדות שהפכוהו לרחמים, ולכך וירב העם וגו'. ואם כן לפי זה הפסוק הנ"ל לא איירי כלל במה שהטיב להמילדות עצמן, רק במה שהטיב לעם על ידי המילדות, ואחר כך מפרש הפסוק ויהי כי יראו וגו', במה שהטיב למילדות עצמן, ואתי שפיר בס"ד.
ישמח משה
ובקצרכם וגו' (ויקרא יט ט) אני ה' אלקיכם (ויקרא יט י). פירש רש"י (ד"ה אני) דיין לפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות וכו'. נ"ל דהוא על דרך שאמרו רז"ל (ויק"ר י"ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, אבל כאן אני ה' דהוא רחמים, אלקיכם דיין ונמצא נוטל נפשות, והבן דנהפך הרחמים לדין ח"ו, כמו שאמרו במתנות עניים דמהפך הדין לרחמים, כמו שדרשו (שמו"ר מ"א א') בהשקיפה וגו' (דברים כו טו), וידיעת הפכים בשוה, והביא קרא עוד רבותא יותר כי ה' יריב ריבם וגו' (משלי כב כג), על דרך שפירש מהר"י אברבנאל (בפרשת משפטים) בפסוק (שמות כב כו) כי חנון אני, וכמו שפירשתי שם בזמרות של שבת משוך חסדך וכו'. ומזה יובן דכן הוא גם כן הכונה בהפסוק אני ה' אלקיכם, דעל ידי שאני בעל הרחמים, אהיה דיין וח"ו אין מקום לנוס, והבן.