חסידות על דברים כח:ט

ועל פי זה נ"ל ליתן טעם על מ"ש הרמב"ם (בפ"א מהלכות מלכים הלכה זיי"ן) שהמלכות ירושה, והוא שיהיה ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המנוין שבישראל, עכ"ל. והנה ממ"ש הרמב"ם ומלמדין אותו, משמע לכאורה דלכך מעמידין אותו, מפני שסומכין על זה שאחר הלימוד יגיע למעלת אביו בחכמה, משמע אבל אם ידוע ודאי שלא יגיע בשום אופן למעלת אביו בחכמה, אין מעמידין אותו. אבל זה אינו, דהא פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה ב') כשימות המלך או וכו', מעמידין תחתיו בנו והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה, אף על פי שאינו כמותו בחכמה וכו' עיין שם, הרי דממלא מקומו ביראה לחוד סגי, רק דכתיב שם בהלכות מלכים דמלמדין אותו, דודאי נכון ללמדו אבל אינו מעכב, וזה ברור ומקורו בכתובות פרק הנושא (כתובות ק"ג ע"ב) ברבי גמליאל ברבי, והא דכתב בהלכות כלי המקדש בחכמה או ביראה, אינו ר"ל דממלא מקום אבותיו בחכמה לחוד סגי, דהרי כתב להדיא בהלכות מלכים דבחכמה לחוד לא מהני, ופירוש דבריו מבואר למבין. והנה ממ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים והוא שיהיה ממלא וכו', משמע דהמלך שנמנה בתחלה, צריך להיות הגדול בחכמה וביראה, רק דבבנו סגי ביראה לחוד, דאם גם המלך הנמנה בתחלה אין צריך להיות גדול בחכמה, אם כן על כרחך אין המלוכה תולה במעלת החכמה, אם כן מאי קמ"ל בבנו דאינו צריך להיות ממלא מקומו בחכמה וזה ברור. אלא ודאי דהמלך הנמנה בתחלה צריך להיות גדול בחכמה, וכמ"ש בהלכות כלי המקדש בכהן גדול, דצריך להיות הנמנה בתחלה גדול בחכמה וביראה, ובנו אין צריך למלאות מקומו רק ביראה, וכן ראיתי מי שכתב להדיא במלך כמ"ש. ונ"ל ליתן טעם לזה, דהא אין ממנין מלך אלא מהמשיאין לכהונה כמ"ש התוספת פרק החולץ (יבמות מ"ה ע"ב, ד"ה כיון) בשם התוספתא (סנהדרין פ"ד ו'), והסמ"ג בסי' רכ"א, ולא סגי באמו מישראל כמו בשאר מינוין, דדרשינן (ב"ק פ"ח ע"א) מקרב אחיך (דברים יז טו), ממובחר שבאחיך מחמת שהוא מינוי על כל ישראל, חוששין שמא ח"ו יש בו איזה פסולת מכמה דורות, וכן בכהן גדול לפי שכפרת כל ישראל תלוי בו, חוששין אף לחשש רחוק, אף דקיימא לן (פסחים ג' ע"א) אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו'. לכך צריך להיות גדול בחכמה מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, שופט צדיק דמוכח שה' עמו והוא מיוחס, אבל בנו שכבר נתברר היחוס מאביו, שוב אין צריך רק למעלת היראה כנ"ל. ונקדים עוד דכל הצדקות נלמד מדרכי השי"ת, כמו שדרשו רז"ל (תנדב"א רבה פכ"ד) על פסוק (דברים כח ט) והלכת בדרכיו וגו', וכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה'. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, דהיינו אפילו אם דנין בדין ההוא כדין ישראל, דאם לא כן הוי גזלן, וכן דרשו ולא לפני הדיוטות, והטעם בשניהם כמ"ש המפרשים דהמשפט צריך השראת שכינה כדי לכוון דין אמת לאמיתה של תורה. והיינו זה שאמר הכתוב משפטיך למלך תן, דהיינו המלך שנמנו מתחלה צריך להיות יודע לשפוט משום זה גופיה, שעל פי זה נתברר שאין בו דופי ביחוס דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין, ומשפט לא יתכן בלי השראת שכינה, וצדקתך לבן מלך שהוא אין צריך רק להיות מעוטר בצדקתך, והבן זה כי נכון בס"ד.

אתם נצבים. בילקוט אמר להם משה מבקשים אתם לעמוד בעולם עסקו בתורה מה כתיב למעלה ושמרתם את דברי הברית ואחריו אתם נצבים עכ"ל. דהנה הפרשה הזאת אנו קוראים תמיד לפני ר"ה כי רומזת לכל ישראל. אתם נצבים מזומנים ועומדים לפני ה' אלהיכם למגדול ועד קטן כי צריך להכין א"ע כל אדם מישראל לפני יום הדין הגדול והנורא וכמו שנהגו לעמוד באשמורת לומר סליחות שבוע שלפני ר"ה דהיינו אם חל ר"ה יום ה' די לעמוד ביום א' שלפניו ואם חל ביום ג' אז מקדימין לעמוד ביום א' משבוע העבר והנה המג"א הכריח א"ע למצוא טעם וכתב דצריך להיות ד' ימים לפני ר"ה כדי שיהיו עשרת ימי צום ע"כ. ויש לומר ג"כ טעם כי בכ"ה באלול נברא העולם כי בתשרי נברא אדם הראשון ויצא בדימוס ואמר לו הקב"ה הרי סימן לבניך וכו' כדאיתא במדרשים. והגם שאנו אומרים בר"ה היום הרת עולם וכתב האר"י ז"ל כי הרת הוא מלשון הריון וא"כ אפשר דמשמע כי בריאת עולם היתה במחשבה נעלמת כמו העיבור בהריון אמו מ"מ האמת כפשוטו כי בתשרי נברא העולם וכדברי המדרשים הנ"ל רק שבחי' המלכות היתה בבחי' הריון ומחשבה נעלמת ולא היתה ניכרת אדנותו ומלכותו עד שיצאו ישראל ממצרים בניסן והוא ר"ה למלכים דהיינו רגל שבו ע"י נתגלה כי ה' לבדו מלך על כל הארץ אבל הענין האמת כי העולם נברא בתשרי והתחלתו בכ"ה באלול ולכן תקנו חז"ל לעמוד באשמורת לומר סליחות כדי לקדש ימי הבריאה עד יום הששי שהוא יום המקודש בריאת אדם ר"ה כי כל דבר מתעורר בזמנו. וכבר הקדמנו לעיל כי המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו הן המה מלאכי הקטרוג שמתעוררים בנל שנה בר"ה מאחר שישראל לא הטיבו דרכיה' ומעלליהם אל ה' א"כ לא תתנהג מדה במדה וח"ו לא תקרא אלהי ישראל. והנה בני ישראל למטה מתענין ומתריעין למטה בקול שופר ומקבלים עליהם עול מלכות שמים בתשובה ובמע"ט עד אשר מתעוררים חסדי הש"י להוציא כאור צדקם ומראה זכותם לפני מלאכי מרום ומצדיקם במשפט דהיינו עד שכולם מודי' כי הוא אלהינו ואנחנו ישראל עמו וכן נכון להיות לעולם ומסכימים על כל הטובות גאולות וישועות והכל בא לנו מחמת אמונתינו כי על רחמיו המרובי' אנו בטוחים ובחסדו הגדול ומתכבסים ומסתפרים לכבוד יום הדין וגילו ברעדה ובהתעוררת תשובה בשמחה וכבר ידוע דברי אדונינו מו"ר הגאון מהד"ב זצ"ל כי הכתיבה לחיים בספר פירושו החקוק' במחשבתו של אדם כי הרשע בזוכרו את עונותיו ונפחד ונרעד ואין לבו ברשותו לשוב אל ה' הרי זה נכתב לאלתר למיתה סי' לדבר המחשבות המבלבלות אותו ומפיגין את לבו באימת מות משא"כ הצדיקים הגם שהם זוחלים ורועדים מאימת השי"ת הם בוטחים בישועתו וחסדו ומתחזקים לשוב אל ה' והם נכתבים לאלתר לחיים וחקוק במחשבתם הכתיבה לטובה והגם שבאי' לו איזה הרהורים המזכירים לו עונותיו אשר הם רומזים אל הקטרוג למעלה מ"מ הם מסיחים דעת' אל גודל התשובה ועזיבת החטא מהיום והלאה ובקבלת עול מלכות שמים ולבטוח בחסדו הגדול ומכוונים שם ע"ב המורה על חסד הבורא ית"ש עכ"ל והנה אנחנו ממשיכין החסד הגדול שנקרא אריך אל בחי' אלהי ישראל המתנהג עמנו מדה במדה לכן היו במקדש החצוצרות מקצרות והשופר מאריך כי החצוצרות רומזים לשון חצי צורות כמ"ש במ"א דהיינו או לובן או אודם כי הצורה השלימה נק' הכלול מלובן ואודם כמ"ש דודי צח ואדום ואין רצונינו בר"ה בחצי צורות כמ"ש לעיל רק במראה אדם הכולל הכל ובחי' אלהי ישראל ולהמשיך בקרבו בחי' אריך ע"י השופר וזה ושופר מאריך וגם זה רומז הילקוט אמר משה מבקשים אתם לעמוד כו' עסקו בתורה כי התורה שרשה כ"ב אותיות הרומז למספר שם ט"ד ה"ד כי ט"ד רומז על י"ג מכילין דרחמי כי ט"ד בגימ' יג' וגם ט"ד פירושו לשון הצנע כמ"ש התוי"ט במס' מדות פ"א משנה ג' ע"ש וה"ד מספרו ט' הרומז אל ז"א ט' מדות וה"ד הוא לשון גילוי ורוממת מלשון הידד וצריך לחברם ע"י עסק התור' כ"ב אותיות ובחיבורם נעשה שם טד ה"ד הנ"ל שהוא השם שלפני השם הוי"ה באותיות א"ב ולכן סמך הילקוט המאמר הזה לפסוק אתם נצבים לפני ה' כלומר כשתרצו להיות נצבים לפני ה' דהיינו לפני שם הוי"ה והוא שם טדה"ד עסקו בתור' המיוסדת ע"פ כ"ב אותיות ולכן אנו אומרי' בסליחו' י"ג מדות להמשיך י"ג מכילין דרחמי ויכון בחסד כסאו וישב עליו באמ"ת רומז דיוקן אד"ם כי הוא המעשר ממנו כמ"ש בתיקונים וגם כי אמ"ת כולל כ"ב אותיות א' בראש ות' היא סוף אותיות ומ' הוא הממוצע. ועיקר הענין לשוב בתשובה ולהמשיך בקרבו י"ג מכילין דרחמי כמ"ש חז"ל והלכ' בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחי' וכו' ונרמז במ"ש המג"א בשם הלבוש צריך להתעטף בשעה שאומרי' י"ג מדות וכו' דהיינו שצריך להתעטף בהם ממש ולהדמות א"ע להשי"ת להיות רחום וחנון וכיוצא בהם ולחלק צדקה לעניים שיתעורר צדקה וחסד למעלה על כל ישראל והתשובה צריך להיות בשמחה ובבטחון על חסד הבוב"ה כי לא יטוש ה' את עמו ולכן אפשר לומר הטעם לזה שאין נופלין ע"פ בער"ה להראות שאין צריך ליפול על פניו רק לעמוד באהבה ובשמחה לפני המקום והנה מ"ש בש"ע להתפלל בימים הנוראים בקול רם אין כוונתם ח"ו כמו שנוהגין העולם לצעוק בתפלה שמ"ע ולהרים קולם אשר על זה אמר נתנה עלי בקולה רק העיקר שיהי' צעק לבם אל ה' בקול רם ולהגביה לבו אל ה'. ואמרו ולהטעות לא חיישינן כלו' שבוודאי לא יטעה א"ע בדבר כיון שמצוים בידם מחזורים. כלומר שמחזירים הכל אל ה' ומתפללים העיקר שישוב להיות מלך על כל הארץ ויופיע רחמיו בעולם כדי שיוודע שמו בקרב הארץ ועי"ז ישפיע שפע קודש בני חיי ומזוני וכל טוב לנו ולכל החוסים בו אמן:

ועל פי זה יתפרש אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא כמ"ש, לכך לעת נעשה בחפצו כל כי הוא בעל הרצון, אזי מלך שמו נקרא כו', ואחרי ככלות הכל כו', כי אין תולה המלוכה בזולתו כמ"ש, לכך והוא היה כו' בתפארה, ר"ל בתפארה זו של המלוכה כי הוא תואר נצחי. וגם יתפרש כפשוטו שהוא מתפאר בתואר היה כו', והוא אחד בזה כמו שמפרש, לכך והוא אחד ואין שני להמשיך לו להחבירה, הן בתואר המלוכה הן בתואר היה הוה ויהיה, כי הוא בלי ראשית כו' וכמ"ש, ולענין תואר המלוכה ולו העוז, היינו לו לעצמותו כו' רק שנטפל לזה והוא אלי וכו', והוא נכון ופלא בס"ד. ולדעתי על דרך זה הולכים כל התוארים כולם, על דרך משל רחום, כי הוא אינו רחום בהמית הרחמים, כי הוא מתכונת הנפשיות, והוא ית' אינו בעל תכונות נפשיות, כמו שביאר רבינו הגדול הרמב"ם זצק"ל במורה חלק א' פרק כ"ד, עיין שם. רק הוא ברצונו ית', כפי מה שגזר רצונו וחייבה חכמתו ית'. ועל דרך זה פירשתי אמרם ז"ל בתלמוד (סוטה י"ד והלכת בדרכיו (דברים כח ט), מה הוא רחום אף אתה רחום כו'. חדא, למה תלתה התורה הצוה על הרחמנות והחמלה ברחמנותו ית', ולמה לא צוה בפני עצמו לומר היה רחום, ולאיזה ענין תלה זה בזה. והנ"ל בזה, כי אין הציוי שיהיה רחום בהמית הרחמים, חדא דאין שייך כל כך ציוי בזה, כי אם יהמו מעיו יכמרו רחמיו, ואם לא לא, ואיך שייך לצוות על האדם שיכמרו רחמיו. ועוד דלפעמים יכמרו רחמיו שלא כרצונו ית', כגון במקום שנאמר (דברים יג ט) לא תחמול ולא תכסה עליו, וכדומה במקום שאסור לרחם. אך דהצוי שלא יהיה רחום בהמית הרחמים כפי טבע האנושי, רק שיהיה רחום כפי רצונו ית' וחכמתו, שאם רצונו ית' בזה שיהיה רחום ירחם, ואם לא לא, ויכריח וישעבד טבעו תחת גדר התורה ורצונו. ועל זה אנו מצווין שנרגיל טבעינו שההרגל יתהוה טבע, שיהיה טבענו נמשך אחר הדת, ובמה שיגזור הדת יגזור הטבע, ומה שימאן הדת, ימאן הטבע. וזה כונת אמרם מה הוא רחום לא בהמיות הרחמים, רק כפי רצונו ית', והבן זה כי נכון הוא בס"ד.