חסידות על דברים לא:א

ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). במדרש רבה (דב"ר פ"ט ו'-ז') למה נגזר עליו מיתה בזה הלשון הן, רבנן אמרו למה הדבר דומה לאחד שכיבד את המלך כו', כך אמר משה בהן קלסתיך, ובהן אתה גוזר עלי כו', א"ל אי אתה זוכר שאמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד א). (דב"ר פ"ט ז') דבר אחר אמר ר' אבין מהו הן, למה הדבר דומה למטרונה אחת שעשתה למלך פורפירה. כך אמר הקב"ה למשה קילסת אותי בהן, ובהן אני גוזר עליך מיתה, עד כאן. והנה הדבר אחר שאמר ר' אבין אין לו מובן, דבשלמא לפירוש הראשון הוא בדרך עונש על שאמר הן לא יאמינו לי כו', אך לפירוש השני קשה באמת זו תורה וזו שכרה, בשביל ששבחו בהן, יגזור עליו בהן מיתה, וכל יסודו של המדרש הוא ליישב קושיא זו, ולא ידענא מאי תירץ ר' אבין, והמשל אינו דומה להנמשל, דבהמשל צריך לומר שעשה לה איזה כבוד בזה הפורפירה שנתקברה בו, כדרך מלכים ושרים שמקברין אותו בבגדים חשובין, אך כאן מה כבוד חלק למשה בהן בזה, והיא פליאה עצומה. והנ"ל בזה, על פי דאיתא בזוהר פרשת ויחי (ח"א דף רכ"א ע"ב) ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), לא כתיב ויקרב יום ישראל, אלא ימי, וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא. אלא הכי תאני כד קוב"ה בעי לאתבא רוחא דבר נש ליה, כל אינון יומין דאקים בר נש בהאי עלמא, אתפקדין מיניה ועאלין בחושבנא כו', זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומין אתקריבא לגבי מלכא בלי כסופא, ולא דחי יומא מניהו וכו', בגין כך כתיבא קריבא בהו בצדיקיא וכו', עיין שם. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב דף קע"ד ע"א) איתא בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא א), היום ממש דההוא יומא אשלימו יומין לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך, ימיך ממש, עכ"ל. והנה לכאורה הנאמר ביעקב ובמשה שוין. אך אחר התבוננות יראה הפרש רב בניהם, והערני בזה הרמ"ע ז"ל בתחילת ספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ז' סוף פרק א', אחר שפירש תפלת משה שהתפלל עלינו שאין אנו יכולים להשלים מדת ימינו מפני דוחק הצרות ואנוסים אנחנו, שיהא נחשב כאלו השלמנו ושכרינו לא יקופח בעד כל אותן הימים, עיין שם. ומסיק שם וז"ל: מי שהשלים מידת ימיו כמשה רבינו ע"ה, ואין זה רק מקצת שבחו, שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד הן קרבו ימיך, כפירוש הזוהר דקריבו קמיה מלכא בלא כסיפא, יכול להתפלל כגון זו לזכות הרבים, עכ"ל הזהב. ופירש המפרש יד יהודה, ר"ל תפילה זו שהתפלל משה, יאתה לו למשה דייקא ולא לזולתו, לפי שהוא השלים מדת ימיו במצות, יכול להתפלל על אחרים שלא השלימו ימיהן בהן ולומר אונס רחמנא פטריה, עד כאן דבריו. ועל מה שכתב שאין זה רק מקצת שבחיה, פירש וז"ל: רק שכל זה מה שהשלים ימיו אינו אלא מקצת שבחו, שכן אמר לו השי"ת בפניו הן קרבו ימיך למות, וידוע שאין אומרים לו לאדם אלא מקצת שבחו (עירובין י"ח ע"ב), עכ"ל. וכן פירש גם כן בספר יואל משה. ושניהם לא יצאו ידי חובת הביאור, דמה לזה הענין שיוכל להתפלל כן, הא דהוי מקצת שבחו, הלא גם אם היה כולי' שבחיה, מכל מקום כיון שהשלים מידת ימיו, וידע מזה שהודיע לו, יוכל להתפלל כן. והן אמת דיש לומר כפשוטו דאלו לא היה זה רק מקצת שבחו, לא היה מודיעו, וכיון שלא היו מודיעו לא היה מתפלל כן, ואם כן לא יתכן תפלה זו רק למשה שהיה רק מקצת שבחו, ולכך הודיעו לו, ולכך יוכל להתפלל והבן זה. אך אם כך היו כוונתו, היה לו לומר בזה הלשון שאין זה רק מקצת שבחו, ולכך העיד עליו בפניו כו', ואז היה משמע דהעיקר דהתפלה ההוא יתכן למשה דוקא, הוא משום שהודיעו לו ית"ש זאת, רק סיבת הידיעה משום שהיה מקצת שבחו. אבל הלשון הזה שכן בפניו כו', משמע שהביא זאת הא דבפניו העיד לו, רק לראיה שהוא רק מקצת שבחו, אבל העיקר דתפלה זו יתכן רק למשה, תולה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, חוץ מזה דזה הוי סיבת ההודעה, ויש להבין מה תולה זה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, אף אי הוי מודיע לו בלא זה. והנ"ל בזה דדברי הרמ"ע עמוקים, דהא יש להבין איך יתכן דזה הוי מקצת שבחו, הלא אין שום אדם יוכל להשלים יותר ימים ממה שחי בהם, ובאמת בענין השלמה זו יש מדרגות רבות גבוה מעל גבוה איך ומה ובמה, ואף בצדיק אחד יש הפרש רב בין הימים, ופרטות הענין אין לו שיעור, רק שבפשוט הענין מדבר רק דרך כלל שהשלים כל ימיו, ואיך יתכן שכלל זה הוא רק מקצת שבחו, והוא קושיא עצומה למבין. והנ"ל בזה על פי דאיתא בשם האר"י דמשה חי ק"כ שנה, לפי שהוא היה התרומה של כל העולם, ועל כן ימיו ושניו הן התרומה של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), וכבר אמרו (זוהר ח"ב קכ"ז ע"א) מאי תרומה תרי ממאה, בעין בינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג). וכבר כתבתי בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, עיין שם דלכך נקרא משה ראשית (עיין ב"ר פ"א ד'), והבן. והנה לפי זה מובן כשם שהתרומה הוא תיקון לכל התבואה, שאם לא נתרמה התרומה כולו מקולקל, כמו שאמרו מאי טבל, טב לא. ונ"ל שעל כן נקרא משה טוב (שמות ב ב), שהטוב של כל ימות עולם על ידו, והבן. אם כן לפי זה היה לו כל הימים של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני, נמצא שמה שאמר לו השי"ת הן קרבו ימיך, משמע רק ימים שחי, הוא רק מקצת שבחו דבאמת היה לו כל ימות עולם. ולפי זה לא יתכן מקצת שבחו זה רק למשה שהיו לו כל ימי עולם, ולפי זה מבוארין דברי הרמ"ע, דבאמת לא יתכן תפלה זו גם למי שהשלים מדת ימיו, דאטו משום דהוא השלים, יבקש שאחרים שלא השלימו יחשבו כאלו השלימו. אך למשה יתכן תפלה זו, דהוא השלים כל ימי עולם, ויוכל לבקש על אחרים שלא השלימו באונס שיחשבו כאלו השלימו, דהא הוא השלימן והוא כללא דיהודאי כמ"ש בזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק וקבל היהודים (אסתר ט כג), והבן. ויומתק יותר על פי מ"ש הש"ך בח"מ סימן כ"א (ס"ק), דאונס רחמנא פטרו אמרינן, אבל רחמנא חייביה לא אמרינן, עיין שם. אם כן לפי זה לא יתכן רק לפטור מעונש על ידי טענת אונס, אך לא לענין לקבל שכר, והבן. רק משה היה יכול להתפלל על זה, מטעם שהוא השלימו. והן הן דברי הרמ"ע דיתכן תפלה זו למשה דייקא שהשלים מדת ימיו והיו מקצת שבחו, משום דהוא תיקן כל ימי עולם, אם כן יוכל להתפלל כנ"ל, אם כן דברי הרמ"ע עמוקים ומפורשין לא ירדו לסוף דעתו כנ"ל.

וילך משה וכו' (דברים לא א). לא פירש היכן הלך. והנראה דהנה קבלה מרז"ל דאדונינו משה נפטר ונגנז בשבת לעת מנחה, וכן כתב בזהר. והרא"ש הקשה על זה מכח כמה קושיות, דהרי כתב באותו יום י"ג ספרי תורת (דב"ר פ"ט ט'), ועוד שאר קושיות, עיין שם. והרמ"ע בספר עשרה מאמרות כתב דבחינות נשמתו הפנימיות נסתלקה בערב שבת, ולא נשאר רק הצלם עד שנגנז בשבת לעת מנחה. והנה כבר היה יכול לכתוב וימת שם משה וכו' (דברים לד ה), כי באמת כבר היה כן, וכן ויבכו בני ישראל (דברים לד ח), יחודי הסגולה השלמים, הבינו תיכף שכבר נסתלק פנימיות הנשמה הצורה העליונה והתחילו לבכות, עיין שם: והנה לפי זה יוצדק הדבר וילך מש"ה, שכבר הלך בחינת משה נשמת הדעת הפנימי, ומאז והלאה וידב"ר את הדברים וכו', א"ת נקרא השכינה כנודע, ור"ל שמאז והלאה דברה רק השכינה שנתלבשה בצלמו הקדוש, היא דיברה את הדברים האלה, והגם שבכל ימי חייו דברה השכינה מתוך גרונו, כאשר כבר קדם מאמרינו כמה פעמים בדיוק המקראות, על כל זה היה מציאות נשמתו עדיין בעולם והיה הדבר בהתלבשות נשמתו, מה שאין כן כעת שנשמתו נגנזה, השכינה דיברה בעדו כל הדברים האלה. ולפי הדברים האלה יבא גם כן על נכון הפסוק באותו הפרשה (דברים לא כב) ויכתוב משה וכו', (דברים לא כג) ויצו את יהושע בן נון ויאמר וכו' אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. והקשה לי אחד מבני חבורתינו הקודש האיך יוצדק זה, וכי משה הוא הנשבע. גם מה שבישר ואנכי אהיה עמך, והנה הוא נגנז ברצון העליון בהיותו עדיין במדבר. ולפי דברינו מובן הדבר כיון שדרגא דמשה נסתלק, מובן בכאן גם כן ויצ"ו את וכו' היינו השכינה כנ"ל, והבן היטב:

וילך משה וידבר את כל הדברים האלה (דברים לא, א). יבואר על פי שאמרו חכמינו ז"ל פעמים היורד לפני התיבה ופעמים העובר לפני התיבה, כי הצדיק בשעה שמתפלל לפני השם יתברך צריך לדבק עצמו בהתיבות מהתפלה והתיבות הקדושות הם הם המנהיגים אותו. ויש צדיקים גדולים אשר הם למעלה ממדריגה זו אשר הם מנהיגים את התיבה וזהו מדריגות משה שהוא בעלה דמטרוניתא כנאמר בזוהר הקדוש. וזהו היורד לפני התיבה שהתיבה מנהיג אותו והוא למטה מן התיבה. ויש צדיק העובר לפני התיבה שהוא מנהיג התיבה והוא למעלה מן התיבה. וזהו העובר לפני התיבה. וכאן שהיה סוף ימיו של משה ונסתם ממנו מעיין החכמה כמבואר במדרש והיה בבחינה הראשונה שהתיבה היה מנהיג אותו. וזהו וילך משה וידבר, הלך אל הדיבור שהתיבה היה למעלה ממנו. ובזה תבין דבר נפלא למה בשירת האזינו נביאות משה רבינו סתומה מאוד שלא מצינו כזאת בכל התורה. כי הענין כך הוא, שנבואת משה רבינו היה באספקלריא המאירה וכל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ולכך נבואתו של משה רבינו שהיה באספקלריא המאירה היה לו כח גדול שיאמר הדברים כמו שקבל מהשם יתברך בלי שום התלבשות בדרך משל וחידה, מה שאין כן שאר הנביאים שלא היה להם כח של משה רבינו היו צריכים להלביש נבואתם דרך משל וחידה כמו נבואות זכריה ושאר נביאים שסתומים מאד וזו נקרא אספקלריא שאינה מאירה. והנה קודם הסתלקותו של משה רבינו ע"ה ניטלה מסורת החכמה ממנו וניתנה ליהושע, ולכך שירת האזינו היא סתומה בדרך התלבשות: