וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
אגרא דכלה
וילך משה וכו' (דברים לא א). לא פירש היכן הלך. והנראה דהנה קבלה מרז"ל דאדונינו משה נפטר ונגנז בשבת לעת מנחה, וכן כתב בזהר. והרא"ש הקשה על זה מכח כמה קושיות, דהרי כתב באותו יום י"ג ספרי תורת (דב"ר פ"ט ט'), ועוד שאר קושיות, עיין שם. והרמ"ע בספר עשרה מאמרות כתב דבחינות נשמתו הפנימיות נסתלקה בערב שבת, ולא נשאר רק הצלם עד שנגנז בשבת לעת מנחה. והנה כבר היה יכול לכתוב וימת שם משה וכו' (דברים לד ה), כי באמת כבר היה כן, וכן ויבכו בני ישראל (דברים לד ח), יחודי הסגולה השלמים, הבינו תיכף שכבר נסתלק פנימיות הנשמה הצורה העליונה והתחילו לבכות, עיין שם: והנה לפי זה יוצדק הדבר וילך מש"ה, שכבר הלך בחינת משה נשמת הדעת הפנימי, ומאז והלאה וידב"ר את הדברים וכו', א"ת נקרא השכינה כנודע, ור"ל שמאז והלאה דברה רק השכינה שנתלבשה בצלמו הקדוש, היא דיברה את הדברים האלה, והגם שבכל ימי חייו דברה השכינה מתוך גרונו, כאשר כבר קדם מאמרינו כמה פעמים בדיוק המקראות, על כל זה היה מציאות נשמתו עדיין בעולם והיה הדבר בהתלבשות נשמתו, מה שאין כן כעת שנשמתו נגנזה, השכינה דיברה בעדו כל הדברים האלה. ולפי הדברים האלה יבא גם כן על נכון הפסוק באותו הפרשה (דברים לא כב) ויכתוב משה וכו', (דברים לא כג) ויצו את יהושע בן נון ויאמר וכו' אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך. והקשה לי אחד מבני חבורתינו הקודש האיך יוצדק זה, וכי משה הוא הנשבע. גם מה שבישר ואנכי אהיה עמך, והנה הוא נגנז ברצון העליון בהיותו עדיין במדבר. ולפי דברינו מובן הדבר כיון שדרגא דמשה נסתלק, מובן בכאן גם כן ויצ"ו את וכו' היינו השכינה כנ"ל, והבן היטב:
קדושת לוי
ויכתוב משה את דברי השירה הזאת על ספר עד תומם. דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:) לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. דישראל מעלים הנצוצות הקדושות שבתוך האומות ועל ידי זה נוטלים מאתם כל הנצוצות. ולהכי נקרא דברי משה שאמר בפרשת האזינו שירה שרומז על שמחה, הגם שנאמר בו שישראל יהיו בגלות, אף על פי כן הגלות גופא הוא שמחה שיעלו ישראל נצוצות הקדושה מאתם ואז בכלות מאתם הקדושה ממילא יכלו. וזהו ויכתוב משה את דברי השירה הזאת, שנקרא שירה שמורה על השמחה הגם שנאמר בו גלות. לזה אמר עד תומם, פירוש שהגלות גורם להאומות כליה, כי ישראל מעלה מתוכם נצוצות הקדושה:
ערבי נחל
ובזה אפשר לפרש מש"ה (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ויובן עם מ"ש בס' זב"ש לבאר משארז"ל (סוטה ל"ה.) א"ל הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתשב"ר יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו כו', והקשה מה זה מדה כנגד מדה. ותירץ עם משארז"ל (שבת קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל רשב"י אומר ח"ו שתשתכח התורה שנאמר (דברים לא, כב) וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וקאי על כל התורה שנקראת שירה, וחכמים סבירא להו דתורה לא איקרי שירה רק קאי על שירת האזינו. לז"א זמירות קרית להו וס"ל דתורה איקרי שירה ולא תשתכח התורה הנני מכשילך כו' ומזה תבין שאין התורה נקראת שירה עכ"ד. וזה יאמר מסיר אזנו משמוע תורה, הנה לסברתו אינו מקפיד אם תשתכח התורה א"כ תורה לא איקרי שירה, א"כ מש"ה יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי לא קאי על העוסק בתורה בלילה כיון דתורה לא איקרי שירה, אלא ודאי פירושו שאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה א"כ אם תפילת ערבית חובה מתבטל כל שירת המלאכים ע"י התפלות ממילא גם תפלתו תועבה.