יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ (ס)
ישמח משה
המדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תעבור את הירדן (דברים ג כז), אמר משה יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו). על פי המבואר בחלומו של יוסף, דאיתא דאמרו השבטים דמהירח הוא דבר בטל, עיין ברש"י בנימוקי החומש (בראשית לז י, ד"ה הבוא). ועיין בב"ר פרשה פ"ד סי' יו"ד (ב"ר פ"ד י') אמר ר' יצחק אמר יהושיע לשמש, לא כך ראה אבא בחלום השמש והירח משתחוים (בראשית לז ט), אף אתה דום מלפני, שנאמר (יהושע י יג) וידום השמש והירח עמד וכו'. נ"ל שכוונתו שאז נגמר קיום החלום שהשמש והירח נכנעו לו, והבן. ועיין בנזר הקודש שם לדרכו דהחלום השני על זרעו, עיין שם. ואם כן ליכא דבר בטל. והנה שם בבראשית רבה (ב"ר פ"ד) סימן ט"ו איתא אמר ראובן הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה, והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר ואחד עשר כוכבים כו'. מבואר שראובן היה תולה בקיום החלום, ועיין שם בנזר הקודש מה שפירש על פסוק (בראשית לז ל) והילד איננו ואני אנה אני בא. והנה אם הוי אמרינן דיש בו דברים בטילים, גם לראובן אין ראיה, אבל כיון דאין בו דבר בטל, וצריך לומר דעל ידי מלאך אין בו דבר בטל כמ"ש נזר הקודש שם סי' יו"ד, אם כן גם לראובן יש ראיה. וזה דברי המדרש דבשעה שאמר הקב"ה למשה לא תעבור וכו', (דברים ג כח) וצו את יהושיע כי הוא יעבור וגומר כמפרש בקרא, אם כן ידע דהעמדת החמה ולבנה יהיה על ידו של יהושיע, ואם כן יתקיים חלומו של יוסף לגמרי ואין בו דבר בטל, אם כן אמר יחי ראובן וכו', והבן.
ישמח משה
במדרש רבה (ב"ר צ"ח ד) בפסוק (בראשית מט ד) א"ז חיללת וגו'), אמר יעקב לראובן אני איני מרחקך ואיני מקרבך, אלא הריני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שנאמר בו (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלקים, ומה שדעתו רואה לעשות כך יעשה, כיון שבא משה התחיל לקרבו, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן וגו'. ועיין בספר סמא דחיי (דרוש ב') מה שתמה על זה. וגם לבאר מדרש תמוה עוד (ב"ר פ"ד י"ט) בפסוק (בראשית לז כט) וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה וכו'. עיין שם בספר הנ"ל שהביא המדרש הנ"ל, ומה שפירש בו. והנ"ל בזה בהקדים לפרש הפסוק (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויבך וגו' ושבית שביו. והנה פירשתי בו בכמה אופנים, וכעת לחדש באתי, בהקדים לפרש הע' של תמניא אפין (תהלים קיט קכא-קכח), והפסוק (תהלים קיט קסח) שמרתי פקודך ועדותך כי כל דרכי נגדך. על פי מ"ש האלשיך בפסוק (שמואל א' כד ה) ויך לב דוד אותו וגו' (שמואל א' כד ו) ויאמר חלילה לי וגו'. ותורף דבריו שם. כי דוד היה מסופק אם האמת בפי אנשיו המסיתים אותו להרוג את שאול, באמרם כי מאת ה' היתה נסבה להשיג את שאול במערה, והותר לו דמו מפסוק (שמות כב א) אם במחתרת ימצא הגנב, שלמדנו משם הבא להרגך השכם להורגו (יומא פ"ה ע"ב). או שמא לא דברה התורה רק נגד סתם בני אדם, אבל לא נגד משיח ה', ובפרט כי נתגדל אצלו מפתו אכל ומיינו שתה. מה עשה דוד רצה לנסות אם כך היה רצונו ית"ש כדבריהם, (שמואל א' כד ד) ויקם ויכרות וגו', לומר אם בהכרתת הכנף לבד יהיה לבי נוקף על שולחי יד במשיח ה', מכל שכן שרעה בעיני ה' ליגע בעצמו ובשרו, ואם אין לבי נופקי אדע כי מן ה' היה זה, כי זה דרכו ית' על ידי התעוררות לזה לבלתי הביא תקלה על ידי הצדיק, והנה בכרתו ויך לב דוד וגו' שהיה לבו נוקפו, אז אמר לאנשיו חלילה לי מה' וגו', וזה אמר לאדוני, ר"ל שהייתי מאוכלי שלחנו, ועוד למשיח ה', עיין שם.
אגרא דכלה
ונסע דגל מחנה ראובן (במדבר י יח). בכולם כתיב בני, ולא בראובן. אפשר להיות שהוא פתח בתשובה תחלה (ב"ר פפ"ד י"ט), ונאמר (יחזקאל לג יט) ובשוב כו' מדרכו חיה יחיה, על כן נרמז בכאן כאלו היה עדיין ראובן בעצמו בחיים, ולא נאמר בני ראובן, רק דגל מחנה ראובן, כאלו היה ראובן בחיים לראש דגלו. וזה שתמצא גם משה בברכתו (דברים לג ו) אמר יחי ראוב"ן ואל ימות ויהי מתיו מספר: