חסידות על דברים לג:ז

במדרש נפזר עצמינו כו' ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה כי בחי' יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו כמ"ש נזיר אחיו. ובחי' יהודה הי' להביא הקדושה גם בעניני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו כו'. ושמעתי ממנו כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע כי מהם רצו שיהי' מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים. ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם אף שיהיו פחותים במדריגה עכ"ד. ולפי"ז נמצא היתרון מרצון השבטים הי' בחי' הפיזור כמובן. וז"ש נפזר עצמינו כי זה עיקר התועלת להיות ההנהגה כרצונם:

וְעִקַּר הַמֶּמְשָׁלָה – לְהָאִיר וּלְהִתְעוֹרֵר לִבָּם לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים לג): שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ; הַיְנוּ לְהָאִיר הֶאָרַת הַצַּדִּיק בַּעֲנָפִים, הַיְנוּ בְּלֵב יִשְׂרָאֵל, וְזֶהוּ: וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ:

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ז:): בְּשָׁעָה שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגֻלְגָּלִין, עַד שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה – שֶׁבִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מֵהַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁיִּזְכֹּר לִיהוּדָה הַוִּדּוּי שֶׁהִתְוַדָּה, וְכֵן הֲוֵי לֵיה. וְזֶה דַּוְקָא עַצְמוֹתָיו הָיוּ מְגֻלְגָּלִין, עַל שֵׁם וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם חֲקוּקָה עַל עַצְמוֹתָם, וְעַל־יְדֵי הַוִּדּוּי נִתְתַּקְּנוּ, וְעָלוּ כָּל חַד לְדוּכְתֵּה.