חסידות על דברים לג:כא

ר' ברכיה אמר בזכות משה וכו' (ב"ר פ"א ד'), הוא גם כן לכוונה הנ"ל כידוע דמשה אדונינו הוא הצורה לכל ישראל והוא נקרא ראשית (דברים לג כא), והבן:

ובזה יבואר אומרם ז"ל (אבות ה, כא) משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וצריך ביאור, מהו ענין זכות הרבים התלוי בו ואיך נלמד מפסוק זה, וגם גוף הפסוק אינו מובן כלל. ותו מה ענין מאמר זה אל הקודם כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ויובן עם דברינו, כי בהיות הצדיק בין אנשים ואין מוכיחן ולא שופט משפטן אזי נמשך מזה חסרון לאנשי העיר כי נשארו ערומים מכל מצוה, כי כל אשר הם עושים הוא העושה, כי כל הניצוצות דבוקים בו, אמנם בהוכיחו אותם או הוא ביניהם לדיין ושופט אמת אין נמשך להם חסרון, אדרבה, זוכים על ידו כמו שכתבתי לעיל. ולז"א שכל צדיק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, חטא הוא חסרון, ר"ל שאין נמשך להם חסרון ע"י של הצדיק, כי עם היות שניצוצות מהמצות שבין אדם למקום שהם עושים דבקים בהצדיק ההוא, מ"מ בהיותו מזכה אותן ע"י שהוא מעשה אותן או ע"י משפט אמת ששופט ביניהם ואז נעשה שותף עמהן בניצוצות ההם ואז חוזרין להם כל הניצוצות הראשונים ג"כ כי הם עולים בהיותם כולם תלוים בצדיק ההוא כמשל בעטליר השלישי שאמרנו.

כִּי רְמַ"ח מִצְווֹת כְּנֶגֶד רְמַ"ח אֵיבָרִים. וְעַל־כֵּן מֹשֶׁה נִקְרָא "מְחֹקֵק" (דברים לג), שֶׁהוּא גִּימַטְרִיָּא רְמַ"ח, שֶׁמַּזְכִּיר רְמַ"ח מִצְווֹת כַּנַּ"ל. וְעַל־יְדֵי הַשִּׁכְרוּת שׁוֹכֵחַ אוֹתָם, בִּבְחִינַת (משלי ל״א:ה׳): פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, שֶׁעַל־יְדֵי הַשְּׁתִיָּה וְהַשִּׁכְרוּת שׁוֹכֵחַ רְמַ"ח מִצְווֹת שֶׁל מֹשֶׁה כַּנַּ"ל.