חסידות על דברים לד:יב

בקדמין. כבר מבואר אצלינו. אפשר כוונתו לפרש עוד בראשית (בראשית א א), באמצעית הראשית [שאין לך ראשית שאינו דבוק כמ"ש רש"י], והכוונה על פי הסוד שמים וארץ עולם התיקון והמתקלא, וקודם לזה היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי (ב"ר פ"ג ז'), היינו שבורר כביכול מן עולמות התהו הנרמזין במקרא בז' מלכי אדום שמלכו לפני מלוך מלך לבני ישראל (בראשית לו לא) [עולם התיקון], ממילא יתפרש בראשית באמצעית הראשית מלכין קדמאין, ברא אלקים שמים וארץ עולם התקון, על כן תרגם אונקלס בקדמין, היינו באמצעית הקודמין מלכין קדמאין שנברר מהם, וקרא המאציל עולם התיקון. והנה על פי זה יש לקשר סוף התורה בתחלתה, דהנה בכדי לרמז לישראל סודות המקובלים במעשה בראשית, הנה דבר שלח ביעקב שבאמת היה המעשה בפועל בעולם הזה שמלכו מלכי אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, ועל ידי זה יבינו בני ישראל סוד מעשה בראשית. וזהו לעיני כל ישראל (דברים לד יב), בראשית ברא אלקים, כי המה מבינים הסוד למה היה הקב"ה בונה עולמות והחריבן, מה שאין כן אומות העולם אינם יכולים להבין דבר זה, ודי בזה למשכיל:

עוד התחלת התורה הק' באות ב' (בראשית א א), מספרה שתים. להורות שתי תורות יש בכתב ובעל פה. [והנה נרמז בראשית ב' ראשית, היינו התורה שנקרא ראשית דרכו (משלי ח כב, עיין ב"ר פ"א א'), הוא ב' אשר ברא אלקים, את השמים היינו שבכתב, ואת הארץ היינו שבעל פה, כי שמים וארץ מרומזין לזעיר ונוקב' אשר הם תורה שבכתב ובעל פה כנודע (זוהר ח"א מ"ז ע"ב)]. והנה התחלת התורה באות ב', וסיומה בל' (דברים לד יב), הרי ל"ב, ואם תסיר את לב האב"ן ותבנה לך בי"ת כזה למ"ד בי"ת, בגימטריא תלמו"ד ו', ירמוז לשתא סדרי משנה אשר הוא תורה שבעל פה. (ונאמר בדוד המלך ע"ה אשר הוא מרכבה למלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה, יען אשר היה עם לבב"ך לבנות לי בי"ת הטיבות כי היה עם לבבך (מלכים א' ח יח), דרוש וקבל שכר):

ובזה הנה מקום אתי לבאר מקרא קדש הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, (משלי כב כא) להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. בהקדים להבין דברי חכמים וחידותם מדרש פליאה (הובא בספר אור לישרים) וז"ל: שאלו תלמודיו את רבי כמה שמותיו של הקב"ה, א"ל רחמנא לבא בעי והחכם עיניו בראשו (קהלת ב יד), א"ל מפני מה תלת ישר וחד מהופך, א"ל חותמו של הקב"ה אמת. ואתמר ביה משמיה דגברא רבה הגאון המקובל מוהר"ש מאוסטרפאלע זצ"ל, וגם אני אענה חלקי מה שנפל בגורלי בס"ד. כי הנה אמרו קדמונינו ז"ל כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועל כן אין לה סוף ותכלית, כי כל אמרת אלקי צרופי אותיות נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, וז"ל ספר עבודת הקדש (פרק כ"א): התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל (דברים לד יב), בנוי על שמות הקב"ה ומדותיו סוד האצילות שהיא האלקית וכו', ולהורות על מקום שנאצלה משם, התחילה בבי"ת וסיימה בלמ"ד שהוא ל"ב, כנגד החכמה העליונה הכוללות ל"ב נתיבות, עכ"ל. וכבר אמרו דורשי רשומות בטעם התחלת התורה בבי"ת וסיימה בלמ"ד, להורות כי הלומד ואינו חוזר, תורתו היא מן השפה ולחוץ ולבו ב"ל עמו, אמנם החוזר על למודו, יקנה ל"ב חכמה. ועל פי זה פירשתי (קהלת י ב) לב חכם לימינו, כי החכם החוזר על לימודו יש לו לב כסדרו, ולב כסיל לשמאלו שמהפך אותיות ל"ב משמאל לימין כאמור. ואולי זהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור, לומר שלא תעלה בדעתך שתוכל לגמור התורה כי לא אתה בן חורין להבטל ממנה, כי החיוב לחזור על לימודו תמיד לנעוץ סופה בהתחלתה ואין לה גמר וסוף כלל, והיינו דכתיב והחכם עיניו בראשו, כלומר החכם כשמסיים יתן עיניו לחזור ולהתחיל, כי יודע כי הסוף מקושר עם ההתחלה והיו לאחדים בידו. והנה התלמידים סברו כי התורה יש לה גבול ותכלית, ולזה שאלו לדעת כמה הן שמותיו כיון שהיא בעלת גבול ותכלית וסוף. והשיב להם כי התורה נעוץ סופה בהתחלה הלמ"ד עם הב', כי רחמנא לבא בעי שיקנה לו לב ולא ההיפוך, והחכם עיניו בראשו לחזור ולהתחיל כי היא כדורית ואין לה גבול וסוף ולא תכלית, לכן מהנמנע לדעת כמה שמותיו, והבן כי נכון הוא.