חסידות על דניאל ז:י

והנה קיימא לן מדינא דגמרא דלא הוי קבועת סעודה לענין זימון רק בהסיבה, אם כן החירות דהסיבה רומז על חירות קבועה, וחירות מצרים לא היה רק על ידי בני אדם, כמבואר במדרש בפרשה זו (תנחומא אחרי סי' י"ב) אמר הקב"ה לשעבר לא הייתם נושעים אלא על ידי בני אדם, ולכך לא היה גאולה נצחית, אבל לעתיד יהיה הגאולה על ידי השי"ת לבדו, ולכך יהיה נצחי כמבואר שם. אבל הסיבה הוא פועל דמיוני על חירות העתיד הקבועה, ומצה על חירות מצרים שהיה עראי בחפזון כדרך עשיית עראי שעושה בחפזון, ומצה רומז על חפזון, והסיבה רומז על לעתיד, שנאמר (ישעיה (נב יב) נ"ב י"ב) כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה שרומז על עראי לא תלכון, כי ה' אלקיכם מאסיפכם כי הוא נצחי כנ"ל, ואם כן הסיבה הוא פועל דמיוני על העתיד. ונחזור לענינינו דמפני שלא היה להם הכלי אומנות, עשו לו פועל דמיוני בחמשה מיני זינון להועיל להם, ומזה יובן הצטרכות הסיבה, כדי שיהיה פועל דמיוני על לעתיד כי יהיה ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה יז), וכל עיקר גאולת מצרים היה רק הכנה לגאולה העתידה שיתגלה כבוד ה', כדי שעל ידי יציאת מצרים יוכלו לקבל התורה. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל בטוב טעם ודעת, ויסב מכאן אמרו אפילו עני שבישראל צריך הסיבה, דבלא זה הוה אמינא דהסבה רומז על חירות של היציאה ממצרים, אם כן העני גם עתה מדוכה ושפל ולא בן חורין הוא, ולמה לו הסיבה. אבל כיון דמבואר מהאי קרא דרומז על חירות דלעתיד, ולעתיד ונס יגון ואנחה וכולם ששון ושמחה ישיגו (ישעיה לה י), אם כן עני ועשיר שווין בזה, ודוק. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (תהלים ק"מ (קמ) ח') אלקים ה' עוז ישועתי, היינו התורה ששמענו מפי הגבורה היא עוז של ישועתי האמיתית, כדי שעל ידי יציאת מצרים יוכלו לקבל התורה ויתן עוז להם, לכך עשו לו פועל דמיוני בהעלם הזיון. והיינו סכות לראשי, דהיינו להתחלתי ביום נשק דהיינו ביום הזיון והבן, והיינו (ישעיה מ"ו (מו) י') מגיד מראשית, דהיינו מושך מראשית אחרית, כמו נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז י), והבן כי נכון הוא בס"ד.

(ז) או יאמר, כי מדינא דגמרא (ברכות ס' ע"ב) כשיכנס לבית הכסא, יאמר התכבדו מכובדים וכו'. וכתבו הפוסקים כי עכשיו אין אנו מוחזקים ליראי שמים וכו' (עיין או"ח סי' ג' ס"א). ולפי זה והנה סולם קאי על אדם, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים על ידו, כי עולים מה שמתהוה מן המצות, ויורדים לשמירה. והשתא אתי שפיר דעליה קודם לירידה, והבן. (ח), ועוד יש לפרש והנה סולם, על השתלשלות השפע וברכה, שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה (ב"ר ו' ו'), והנה מלאכי אלהים עולים, שכשישראל עושים רצונו של מקום, הם עולים בתורה ותפלה במצות ובמעשים טובים, ויורדים בו כי מורידין שפע ברכה וחיים. או יאמר על דרך וא"ו המחלקת, ור"ל או שמלאכי אלהים עולים כשהם ראוים אליה, או שמלאכי אלהים יורדים כשאין ישראל עושים רצונו של מקום, ואף על פי כן העולם כמנהגו נוהג. וכללו של דבר, כשישראל ראוים, אז השפע והברכה אינו מכונה בשם ירידה דמשמע ירידת השפע, רק שהם עולים ומגיעים למעלה אליה, מה שאין כן כשאין עושים רצונו של מקום, אז הם אינם עולים, רק השפע והברכה יורד והושפל אליהם להנתן לאינם ראוים לה, ועם כל זה זן השי"ת את עולמו ברחמים, והבן. (ט), עוד יתכן לפרש והנה סולם מוצב ארצה, על בית המקדש שלמטה, וראשו מגיע השמימה שהוא מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו שהיו מצויים בו מלאכים, והנה ה' נצב עליו (כמו ועליו מטה מנשה, במדבר ב כ), שבקדשי קדשים כתיב (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה וגו', ודרשו (ירושלמי יומא פ"א ה"ה) וכל לרבות מלאכים, (בראשית כח טז) ויאמר אכן יש ה' במקום הזה וגו' במקום שהיה ישן, ועליו שם משותף הוא ושניהם אמת. או יאמר, דקאי על בית המקדש כמו שפירשנו, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, יבואר על דרך רז"ל (חגיגה י"ג ע"ב) כתיב (איוב כה ג) היש מספר לגדודיו, וכתיב (דניאל ז י) אלף אלפים ישמשוני. לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, והנה ה' נצב עליו ולא ישתנה, כמו שכתב המורה לדרכו בשורש נצב, והבן. (י), עוד יתבאר והנה סולם מוצב ארצה וגו' כל הפסוקים. על דרך שפירשתי בהסליחה אזכרה אלהים ואהמיה (הובא למעלה בהפתיחה), עיין שם באורך. והפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענני אלהי צדקי. ושורש הדברים כי ישראל הם ח"ו בשפל תחתית ובמדריגה שאין למטה ממנה ח"ו, אז כשקוראים אל ה', הוא יענם בודאי ותפלתם אינה חוזרת ריקם. והיינו והנה סולם מוצב ארצה, אז וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים, היינו ישראל שנאמר עליהם (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, עולים ויורדים הכל בו, דהיינו כשהן עולין עולין בו דהיינו עד לשמים, וכשהן יורדין יורדין בו דהיינו עד לעפר, כמו שאמרו רז"ל (מגילה דף ט"ז.) כך אופיה של אומה זו. והנה ה' נצב עליו לשמרו בין כך ובין כך, רק או משגיח מן החלונות, או מציץ מן החרכים (שיר השירים ב ט), והיינו ה' נצב עליו על הסולם, אם כן כשהן עולים רואים זה את זה, מה שאין כן כשהן יורדין העליון רואה והתחתון אינו רואה בגבהות כל כך, ואם כן שני הפירושים צדקו יחדיו עליו על הסולם, ועליו על יעקב לשמרו. ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך (בראשית כח יג), מוסב על ה', כשנוהג בחסדו ואין דינין שולטין, והיינו כשעושים רצונו של מקום דלפני זעמו מי יעמוד אז אנחנו בנים, מה שאין כן בבחינת אלהי יצחק, אז הוא אדון ואנחנו עבדים, ומכאן למד יעקב ואמר ופחד יצחק (בראשית לא מב), על דרך ואם אדונים אני איה מוראי (מלאכי א ו), הארץ אשר אתה שוכב עליה, היינו אבן שתיה שהוא יסוד הכל, וממילא דכל הארץ נגרר אבתריה כטפל אל העיקר, לך אתננה ולזרעך. ועוד הארץ אשר אתה שוכב עליה ולא נקבר, כי יעמוד כישן משינתו, מה שאין כן בחוץ לארץ נקבר שאינו עומד שם, וצריך להתגלגל במחילות עד ארץ ישראל כידוע (ב"ר צ"ו ה'), והבן. ואם כן נכלל בזה כל הארץ. והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח יד), והיינו שלא יכלה זרעך, כמו שכתבו התוספת (במסכת ברכות דף י"ז ע"א ד"ה ונפשי) על התפלה ונפשי כעפר לכל תהיה. (בראשית כח טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, על דרך בכל פרשת העיבור יהיה צרכיהם לפניך (ברכות כ"ח ע"ב), כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי. והנה לכאורה משולל הבנה, וכי אחר כך יעזבו ח"ו. ונראה לפרש או על דרך עד ועד בכלל, או עד עת הזאת לא אעזבך, כי אנכי אחזיק בך כיון שאין לך כח להדבק בי, מה שאין כן אחר כך אתה תחזיק בי בכחך, והבן. ועוד יש לפרש הארץ אשר אתה שוכב עליה, אף שיש בה איכות קדושה נשגבה עד מאד, אתננה לזרעך להיות נטפלים אליה, אם יהיו קדושים תשאר בקדושתה, ואם לאו תתחלל ח"ו שיבואו האויבים ויעשו כרצונם, ועל ידי זה והיה זרעך כעפר הארץ, כמו שפירשו התוספת שלא יכלו, ועל דרך שדרשו רז"ל (איכ"ר פ"ד י"ד) אלמלא לא שפך חמתו על העצים ואבנים, לא היה נשאר וכו', ועל כן אמר (בראשית כח טז) ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, ויירא כי אחזתו רעדה בראותו איך גוים מרקדים בהיכלו במקום שהוא קדוש כזה, ולזה בחיר שבאבות עמד שם בתפילה, עד שהשיב לנפשו (בראשית כח יז) מה נורא המקום הזה, ר"ל אף שהוא נורא אין זה כי אם בית אלהים, ואיזה בית אשר תבנו לו ובודאי הוא רק בית להתקבץ שם אוהביו, כי וזה שער השמים, וממילא דהוא נטפל לישראל כי אם אין אוהבים אין בית, ואחר זה (בראשית כח כ) אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך וגו', כל התפלה מוסב על העתיד, והבן.

ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. בב"ר מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה דגן זו תלמוד תירוש זה אגדה. ובפשוטו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דקאי על המאכלים בגשמיות. רק באמת גם האכילות ושתיות הגשמיות מה שהם נותנים חיות לנפש האדם וחיות הנפש הוא רק ע"י ד"ת כש"נ כי הוא חייכם וכ' ובחרת בחיים. וא' (ברכות סא:) ומה במקום חיותינו כו' ואף אנחנו כו' והיינו דד"ת מקום חיותנו כדגים במים וע"כ שיש בהם חיות ד"ת וכידוע ע"פ כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי ה' וגו' דר"ל מוצא פי ה' שבלחם. וחט"ה בגימ' כ"ב שיש בה חיות מכ"ב אותיות התורה ועז"א לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי שהוא תושב"כ ותושבע"פ (כמ"ש זח"ג רע"א ב) וכל מיני אכילה ושתיה נקרא ע"ש לחם ויין וביצחק כ' ויעש להם משתה וכ' ויאכלו וגו' וביוסף כ' שימו לחם וכ' וישתו וישכרו עמו. וכל מיני דגן נקראו לחם כמ"ש (פ"א דחלה) הנודר מן הדגן אסור בה' המינים שחייב בחלה וקרוי לחם כמש"נ והיה באכלכם מלחם הארץ. וכל המשקים נקראים ע"ש היין כד"ש לך אכול בשמחה ושתה בלב טוב יינך וגו' ואמרו (עירובין סה.) ע"פ וברך את לחמך ואת מימיך מים שניקח בכסף מעשר ומ"נ יין וקא קרי ליה מים. והנה טל השמים ומשמני הארץ הם כמו אב ואם המולידים כל מיני מאכל כמ"ש (תענית ו.) מיטרא בעלה דארעא הוא שנ' כי וגו' והולידה והצמיחה וחיות האדם הוא מהמאכלים. וחיות הנפש שע"י האכילה נתוסף חיות והשגה בד"ת שהוא חיות אמיתי של ד"ת. עד"ש ר"נ (ב"ק עב.) דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא ופי' בתוס' ששרוי בתענית היה ולכן לא עמד על טעמו של דבר. וכן אמר (עירובין סד.) כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי ע"ש. והוא ההתחדשות בד"ת דהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מע"ב והוא ע"י התחדשות ד"ת שבכל יום תמיד וכן התחדשות המאכלים להחיות בנ"א הוא בכל יום (כמ"ש מכולתא בשלח ע"פ דבר יום ביומו) מי שברא יום ברא פרנסתו. והוא החיות הראוי לאותו יום בהתחדשות בד"ת שאמרו (ב"ר פ' מט) דהקב"ה מחדש בכל יום הלכה בב"ד של מעלה. ואב ואם המולידים התחדשות הד"ת הוא מקרא ומשנה שהם טל השמים ומשמני הארץ. וז"ש מטל השמים זו מקרא שהוא מן השמים מהקב"ה שנתן התורה ולא מצד יגיעת האדם וכמו כן משנה כתיבא ומנחא שכתבו בסדר ההלכות מכל התורה והדינים הכוללים כל המשפטים. ותלמוד היא ארוכה מארץ מדה שצריכים יגיעה להתחדשות רוב החכמה. ומצד התחדשות החכמה משיגים חיי עולם החכמה תחיה בעליה כדאי' (במד"ת נח) שצריכה צער ונדוד שינה ועליהם כ' העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. וכדאי' בזוה"ק (ח"ב סא סע"ב) מזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא כו' החכמה תחיה בעליה. ומשתדלי היינו ביגיעה והם משיגים החיי עולם וע"ז מרמז ורב דגן שהוא הלחם המחיה האדם והיינו ריבוי חיים בחכמה שבמוח. ותירוש היינו יין שמרמז על ישרת הלב דכ' ויין ישמח לבב. והשמחה מתייחס ללב בכ"מ בפסוק ונא' לב יודע וגו' ובשמחתו לא יתערב זר ומהלב תוצאות חיים לכל הגוף מרביעית דם הנפש שבו. וכ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ואמרו (תענית טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה שהצדיק היינו שעדיין לא נתיישר לבו לגמרי ועדיין הלב כסיל לא מטוהר ומתאבק עמו. זה צריך לאורה שיאיר לו הש"י בחכמה ובשכל לכבוש את יצרו ואח"כ כשנתיישר לבו שגם הלב כסיל מנוקה ומטוהר מהרהורי שטות אז אור צדיקים ישמח וזה לישרי לב שמחה כי נעשה שלם לגמרי ומתדבק בהקב"ה ומזה בא השמחה בלבבות בנ"י שהוא רק בה' כמש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם ונא' שמחו צדיקים בה' ונא' ויספו ענוים בה' שמחה. כי בקבלת עול מלכותו הוא שמחתם. ועז"א (סא"ר פ' ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי דזולת זה ולשמחה מה זה עושה ויין המשמח לב אמר שמביא יללה על האדם (ברכות מ.). ואינו טוב רק יין המשמח אלהים ואנשים והוא מ"ש (מגילה יב:) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין כו' שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו' והוא מצד שהיין משמח את הלב ומעורר הדבקות שבלב בחיי עולם. וע"ז מרמז ותירש זה אגדה דאי' (ספרי עקב פ' ולדבקה בו) דורשי רשומות אמרו רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. וכן אי' בגמ' (שבת פז.) ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה ושם אגדה מלשון נגיד ונפיק בדניאל. והיינו שמושכות לבו של אדם להקב"ה שמתדבק בלבו לגמרי בדביקות גמור לחיי עולם שלא יפסוק לעולמי עד. וזה שבירך יצחק את יעקב ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ היינו שהחיים שמצד הקב"ה המוצא פי ה' שבמאכל ומשקה וכמ"ש בב"ר ויתן לך אלהותא. ומצד התורה החכמה תחיה בעלי' בחיי עולם שלא יפסוק וכמו שאז"ל (מ"ר ומד"ת מטות) ג' מתנות נבראו בעולם כו' חכמה גבורה ועושר כו' אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה כו' אבל גבורתו ועושרו של בו"ד אינו כלום כו' ולעשו לא אמר בלשון ויתן לך האלהים שיהיה מתנת השי"ת ובכח התורה. ועי' בזוה"ק (קמג ב) וגם לא אמר בלשון ברכה כלל רק א"ל שיהיה מושבו במקומות שהם משמני הארץ וטל השמים ולא מצד מתנת אלהים וכח התורה ולא שהוא מברכו שברכתו הוא רק הנוגע לחיי עולם ולזה אין לו שייכות כלל וא"ל רק בלשון הנה משמני וגו' ר"ל שמגיד רק מה שרואה ברוה"ק שהמקום המוכן לישיבתו הוא משמני וגו'. וגם לא אמר לו דגן ותירוש כי אין לו שייכות לחיי עולם המרומז בהם שהוא המוצא פי ה' שבמאכל ומשקה. והענין הזה מרומז בג' סעודות שבת קדושת מאכלי ישראל כי סעודת ליל שבת נזכר בפסוק בפירוש אכלוהו היום שבזה נרמז הג"ס כמ"ש (שבת קיז:) והוא נגד ויתן לך האלהים מטל השמים. וסעודת יום שבת הוא מרמז על החיי עולם השגת אור אלהותו ית"ש. ומרומז בדגן שמורה על דעת כדאי' (ברכות מ.) שאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן. ודעת הוא התושבע"פ שנמשכה ע"י רוה"ק מטלא דעתיקא. וסעודה שלישית כנגד יעקב מרמז על הדביקות בה' במדת אמת הקיים לעד וזה כנגד תירש אגדה שמושכות לבו של אדם להדבק בה' ובדרכיו בדבקות לעולמי עד ושפת אמת תכון לעד: