חסידות על הושע ב:א

וְזֶה אוֹתִיּוֹת בְּכִיָּה – רָאשֵׁי־תֵבוֹת: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הוֹשֵׁעַ ב) – מַה חוֹל הַיָּם מֵגֵן מִן גַּלֵּי הַיָּם, שֶׁלֹּא יִשְׁטְפוּ הָעוֹלָם, כֵּן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵגֵן עֲלֵיהֶם הַבְּכִיָּה וְהַדְּמָעוֹת כְּנֶגֶד גְּזֵרוֹת הָאֻמּוֹת כַּנַּ"ל.

עוד י"ל (שמות א א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', (שמות א ה) ויהי כל נפש וגו' שבעים נפש. על פי דאיתא במדרש (ויק"ר ד' ו') שדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו, והנה ידוע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואינו בטל ברוב, מה שאין כן לאחר דניידי, כמו דקיימא לן נכבשינהו דניידי (בזבחים ע"ג ע"ב). והנה אם ישראל יושבין במקומן, אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל לאחר שגלו הוי ניידו, (ועיין בספר ברית שלום). והא דבעלי חיים לא בטלי, היינו מדרבנן, אבל באמת גם זה אינו חשש, דהלא פירשו המפרשים הסתירה דכתיב (הושע ב' א) והיה מספר בני ישראל, וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר. ותירצו דמצינו דאחד שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל (דב"ר י"א י'), וכן (ביהושע ז' ה) ויכו מהם כשלשים וששה איש, ואמרו רז"ל (ב"ב דף קכ"א:) זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כנגד רובן של סנהדרין, וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור (תהלים קה ח), שכל אחד מהן היה שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן (תנחומא בשלח סי' י'). ואם כן לפי זה אין בריה יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות ב"ה וב"ש, עד כאן דברי המפרשים. ואם כן אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, על אחת כמה וכמה כנגד העובדי כוכבים ומזלות, דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולן, ואפשר לאו רובא הם כנ"ל, וראיה לדבר זה על פי מ"ש לעיל בשם פרקי דר"א (פל"ט) שהשי"ת כביכול נכנס עמהם במנין להשלים מספר שבעים, ומזה יובן כמה ספון אחד מישראל, אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לאחד מהן. והנה ידוע דמצרים היה ערות הארץ מקום טומאה הגדולה, היינו בני ישראל הבאים מצרימה, דפירשו מקביעתן ובאו לשם מקום הטומאה, ואיך לא חשו דישתקעו בטומאה ח"ו ויבוטלו ברוב, לזה אמר ויהיו וגו' שבעים נפש, והלא בפרטן אי אתה מוצא רק ששים ותשע, אלא שכביכול השלים המנין, ומזה יובן כמה חשיב אחד מישראל כנ"ל, ואם כן אין כאן רוב נגדם, ואמר עוד ויוסף היה במצרים, הוא לבדו ולא נטמע ביניהם ולא נבטל בהם, ואדרבה הכריח כולם על ידי מעשה צדקתו והבן, ועל פי זה נתיישב המדרש תמוה (שמו"ר א' ח') וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא (שמות א ו), אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, אלא (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו. והוא תמוה מאד מה אשמועינן בזה. והנ"ל דמפרש הסמיכות וימת יוסף וגו' ובני ישראל פרו וישרצו, פירש רש"י (ד"ה וישרצו) שהיה יולדות ששה בכרס אחד. והנה זו הסמיכות דמשמע שכל זמן שהיו הצדיקים הללו קיימין לא היו מתרבין כל כך, והוא תמוה כלפי לייא. ועוד הלא כבר אמרו (ב"ר ע"ט א') לא מת יעקב עד שראה (שלשים) [שישים] ריבוא מישראל, ומפרשין על פי זה המדרש וא"ו דוגחון (ויקרא יא מב), תמן מת יעקב. דר"ל דהנה ידוע דיש ס' רבוא אותיות לתורה, ותמן חצי הספר באותיותיו והבן. אך דפירושו דמה שהיו יולדות ששה בכרס אחד, נצמח מזה שהוא יתעלה נכנס עמהם להשלים המנין, והיה אז השראת שכינה שם, ולכך היה יולדות ששה בכרס אחד, כמו שהיה בבית עובד אדום הגיתי שנתברך בשעה שהיה הארון אצלו (שמואל ב' ו יא), ששם משכן השכינה, הכי נמי במצרים. והנה הוי אמינא כיון דאמר וכל הדור ההוא, ר"ל אותן השבעים נפש שבאו למצרים, והנה בהדור ההוא נכלל השי"ת, והוי אמינא דכל זמן שהיו הצדיקים קיימין היה שורה בתוכם, אבל אחר שמתו נסתלק שכינתו ח"ו, לזה אמר אף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו וגו', דמורה על השראת שכינה גם אחר שמתו הצדיקים הללו, ואתי שפיר הסמיכות. וידוע דמיתה בצדיקים אינו מיתה ממש, דהרי הנפש חי וקיים והגוף גם כן חי, רק שהוא במנוחה עד עת שיחזור לחיות, וכמו שנאמר (דניאל (יב יג) י"ב י"ג) ואתה תנוח ותעמוד לגורלך, (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', וכמו דמצינו בר' אחא בר' יאשיהו (במסכת שבת דף קנ"ב ע"ב), ובשאר צדיקים. דרבי הוי אתי לביתיה כל בי' שמשי (כתובות ק"ג ע"א), ורבי יהודה דציפורי כמבואר בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג), רק דהוא הסתלקות מעולם התחתון לעולם העליון עד עת קץ. וזה דברי המדרש אף על פי שאלו מתו, אלהי' של אלו לא מת, ר"ל על דרך המליצה לא נסתלק מביניהם, והיינו ממש דברי הסמיכות, והבן.

שאו את ראש גו׳ פירש״י מתוך חיבתן מונה אותן כל שעה כו׳ אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך גו׳, פירש״י כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. וצריך להבין מה מעלה הוא שיהיה נמנה לבדו. כתיב (הושע ב׳, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו׳, ורמי בגמרא רישא אסיפא והיה מספר אלא ימד ולא יספר, ותירצו כאן בעושין רצונו של מקום אין להם מספר וכאן באין עושין רצונו של מקום יש להם מספר. וצריך להבין, הלא השם יתברך בירך את אברהם אבינו ע״ה (בראשית כ״ח, י״ד) והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳ (שם כ״ב, י״ז) הרבה ארבה את זרעך וגו׳ וכחול אשר על שפת הים, ומה תלוי בעושין ואין עושין מכל מקום הברכה וההבטחה ראוי שתתקיים. אך השורש הוא, דהנה יש כמה עולמות ויש להם מספר, והשקועים בתוך העולמות יש להם מספר, אבל השם יתברך הוא למעלה מן המספר, ולפני א׳ מה אתה סופר, כי המספר הוא אחד שנים שלשה, ולפני אחד שהוא למעלה מן המספר שם אין שייך מספר כלל, אנת הוא חד ולא בחושבן, שהוא יתברך למעלה מן החשבון והמספר, כי המספר הוא בזמן, דרך משל היום הוא אחד ולמחר הוא שנים, והשם יתברך הוא למעלה מן הזמן, ולכן כשעושין רצונו של מקום שהרצון הוא למעלה מן הזמן, אז אין להם מספר שהם דבוקים בהשם יתברך שהוא למעלה מן המספר, אבל כשאין עושין רצונו של מקום ואינם דבוקים בהשם יתברך לכן יש להם מספר. ולכן כאן שהיה אחר חטא העגל ולא היו אז עושין רצונו של מקום לכן היה להם מספר, וההבטחה לאברהם אבינו ע״ה היה שאם יהיו עושין רצונו של מקום ויהיו דבוקים בו יתברך לא יהיה להם מספר, ואחר כך גרס החטא ולא נתקיימה ההבטחה, שכן מצינו ביעקב אבינו ע״ה שאחר ההבטחה נתיירא אמר שמא יגרום החטא. והנה שבט לוי לא עבדו את העגל והיו צדיקים והיו ראוים שלא יהיה להם מספר כלל. אך שהיו צריכים להשתלשל ולירד ממדריגתם כדי לפדות את הבכורים, שכל בן לוי היה פודה בכור אחד, והבכורים לא היו עושים רצונו של מקום והיה להם מספר, ולכן לא נמנו עם ישראל כי אם, כדי שיהיו ניכרים שישראל היה להם מספר מצד עצמן, אבל הלוים מצד עצמן היו ראוים שלא יהיה להם מספר כלל רק בשביל הבכורים כנ״ל: