חסידות על הושע יד:ה

לקוטי ענייני תשובה לשבי פשע ביעקב ביומא [פ"ו א':] גדולה תשובה וכו' עיין שם ז' מימרות בגדולת ומעלת התשובה. וידוע דהתשובה נמשך מהבינה שבלב כמו שנאמר ולבבו יבין ושב דעל כן אמרינן תשובה אחר בינה כמו שאמרו במגילה [י"ז:], ונודע דז' מדריגות הם ביציאת דבר לפועל מבינת הלב עד גמר הפעולה שהם סוד ז' ספירות חג"ת נהי"מ ונגדם הוא כל מספר ז' כידוע, וכן ז' גדולות דתשובה: שמביא רפואה לעולם, ונראה לי דהיינו רפואה דסליחה כלישניה דקרא ארפא משובתם דמבואר דקאי א‎משובה ודלא כמהרש"א בחידושי אגדות, והא דלא מייתי מושב ורפא לו דשם כתיב לו לשון יחיד והכי דייק לעולם מדפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד כדדייק רי"ף בע"י יעוין שם, ובנוסחת גמרא שלפני איתא רפואות לשון רבים, ואם הוא נוסחא דוקנית י"ל דתרתי קאמר רפואת הנפש ורפואת הגוף דהא בהא תליא כמו שנאמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי וכדאיתא במגילה שם, דכל חליי הגוף של בני ישראל אינם במקרה כלל רק מקבילים ממש לחליי הנפש כמפורש בתורה כמה פעמים ומיד שמתרפא הנפש גם הגוף מתרפא, ומ"ש מהרש"א דעדיין לא נסלח עיין שם, ליתא דמפורש במגילה שם דרפואה דסליחה הוא תיכף אחר תשובה ורפואה דתחלואים הוא אחר הסליחה לא מקמי הכי כלל, ומ"ש דמשובתם משמע דעדיין מקצת משובתו עליו אינו במשמע כלל דמשובתם שלעבר קאמר, ונראה דהוא למד זה מלשון רש"י ד"ה וכתיב ארפא וכו' שמקצת וכו' עיין שם, ורש"י לא דייק ממשובותיכם רק מארפא דלשון רפואה משמעו מכאן ולהבא לא עקירת הקודם כאלו אין מכה דאם כן רפואה למה ובודאי זהו פשט לשון רפואה, והוא מדריגה הא’ דתשובה לרפאות מכאן ואילך על כל פנים, וכן הסליחה הוא רק כשיש עון וזה בא מיד דלבבו יבין ושב על ידי הרהור תשובה בלבו נקרא תיכף צדיק גמור כמו שאמרו בקדושין [מ"ט ב] אף דלא עשה עדיין כל תיקוני התשובה ודרכי השבים שזכרו קדמונים דהכל הוא לתקן הקודם, אבל לרפואה דלהבא הוא מיד נעשה צדיק גמור ונרפא ממומו רק הוא כבעל מום שמתרפא שמקצת שמו עליו, היינו למי שזוכר הראשונות ידע שהיה בעל מום רק דנתרפא עתה הוא כגר שמתגייר דאף שהוא כקטן שנולד מכאן ולהבא מכל מקום אין נעקר הקודם לגמרי להיות כאזרח בישראל, וביבמות [מ"ח סוף ע"ב] מפני מה גרים מעונין וכו' מפני ששיהו כו', וזה לא פליג אדר"י שם דהוא כקטן שנולד להעניש אעבירות הקודמים וגם לא יועיל זה אגר שנתגייר בבית דין בקטנותו [וכן קשה את"ק שם], אבל לענין דיני שמים הכונה על שרשו דאף דבאמת גם נפשות הגרים היו במעמד הר סיני כמו שאמרו בשבת (קמ"ו ריש ע"א) מזלייהו הוו ומזל הוא שורש האדם כמו שכתבתי במקום אחר על מ"ש (שם נ"ג ע"ב) אדם דאית ליה מזלא ובני חיי ומזוני דתליא במזלא (מו"ק כ"ח.), אבל מכל מקום לא נכנסו תחת כנפי השכינה מיד בלידה רק אחר כך ויש להם חסרון זה בשורש ששיהו וכו' וזה החסרון לא נתרפא בם כלל, ועל כן הזהירה תורה על אונאת הגר כמה פעמים שלא יאמר פה שאכל נבילות כז' כמו שאמרו בבא מציעא [נ"ח ב], ומדהוצרך להזהיר משמע דהוא דבר שניתן ליאמר דיש בו משום אונאה דמה שאינו כלל לא איכפת לאדם אם יאמרו עליו, וכמו שלא איכפת ליעקב שהיה לו אח עשו ואמהות שיצאו מלבן ולאברהם שיצא מתרח כיון דאין לו שום שייכות עוד לזה, ואמרו בבא מציעא [נ"ט סוף ע"ב] מפני מה הזהירה תורה על הגרים שסורן רע, רצה לומר שרשן ויסודן באמת רע על כן צריך הזהרה על אונאתו שיש בו אונאת דברים גדולה דעיקרה הוא כאשר אומר דבר אמת שבו אז פועל בו הרבה עד שיוכל לפעול בו על ידי זה שינוי בעצמותו גם כן על ידי שמזכיר החסרון שהוא באמת כן בעצם וכך קבלתי ואכ"מ: וחז"ל הוסיפו במשנה [שם נ"ח:] גם לבעל תשובה זכור מעשיך וכו' אף דחטאי ישראל אינם בעצם וסוף התשובה לתקן הקודם גם כן להיות כאלו לא חטא כלל, ועל כן אין בזה הזהרה בתורה שהיא מצד האמת הגמור לא שייך אונאת דברים זו כלל, רק חכמים הוסיפוהו כי גם בבעל תשובה תחלת מדריגת התשובה אינו נגלה עדיין תיקון הקודם, ודוד המלך ע"ה שהיה הגבר שהקים עולה של תשובה כמו שאמרו בע"ז [ה'.] אמרו בבא מציעא [נ"ט ריש ע"א] שהיו מלבינים פניו על ידי הזכרת החטא עד שאם היו קורעים בשרו וכו', דהלבנת פנים הוא על ידי דאזיל סומקא שהוא הדם שמחמתו החטא כי הדם הוא הנפש כמפורש בקרא וקאי אבהמה כי היא נפש הבהמית שבאדם גם כן שממנה החטא. ועל נפש זו הוא פשטיה דקרא דנפש כי תחטא, וכן איתא בבבא בתרא (נ"ט:) בריש כל מרעין אנא דם, ועל כן בהזכרת החטא כשעדיין לא נתקן הקודם נבלע דמו בתוכו, ודוד המלך ע"ה הוא התחלת מדריגות התשובה שהוא הרפואה להבא ‎דעל זה נתבשר גם ד' העביר חטאתך לא תמות אבל להיות נתקן לשעבר שלא יהי לו בושה עוד בזה כלל דבר זה ‎לא ידעו עדיין בחייו כמו שאמרו בשבת [ל'.] בחייך איני מודיע וכו' כי אז לא נתגלה עדיין מדרגה זו של תשובה, כי ידוע אבא יסד ברתא ויסודו של דוד המלך ע"ה נצמח מאברהם אבינו ע"ה כמו שאמרו ז"ל היכן מצאתיו בסדום, ויסוד דרגא דאאע"ה הוא שהיה תחלה לגרים כמו שאמרו בחגיגה [ג'.] רק אחר כך משנולד יצחק ואתכליל בו זכה לשם איתן האזרחי להיות כאזרח בישראל שהבטיחו השם יתברך לך טל ילודתך כמו שאמרו בבראשית רבה על פסוק זה [בפרשה ל"ט] תאמר שיש בידי עון וכו' עיין שם, והוא כלפי שהקדים מרחם משחר ודרשו שם מרחמו של עולם ע"ש במ"כ, היינו דבאמת גם אברהם אבינו ע"ה הי' קדוש מרחם ומתחלת בריתו של עולם ורק תחלתו היה כגר אבל אחר כך זכה לגלות שרשו שהוא אב העולם ושורש האומה הישראלית כולה שהוא התחלת יחס זה דשורש ישראל שיוכל לשנות הקודם גם כן, ודבר זה היה אחר אשר אברהם הוליד את יצחק שהוא קדוש מרחם ונימול לח' ואברהם הוא המוליד זה ממילא גם הוא שורשו כן מאחר שהוא הביא דבר זה של שורש ישראל בעולם שלא היה עדיין במציאות בעולם הזה כלל, ועל כן אמרו ז"ל דיעקב פדה את אברהם רצה לומר שורש יעקב שהיה בו כי הוא כולל כולם אחר שזכה להוליד שיצא ממנו שלשלת זו הרי נכלל על כן בו כל אותו שלשלת כי אין הדבר נותן מה שאין בו ולעולם הענף כליל בשורש והבנים גנוזים כחם באבות, וכשניתוסף בו הה' הוא ה' אחרונה דשם הרומזת לכנסת ישראל נכלל בו כל שורש כנסת ישראל שבכל הדורות ואז זכה להוליד ולהוציא אותו שורש שנשתרש בכחו מהכח לפועל, ושורש ישראל הוא דשרשם דבוק בהשם יתברך ואין שם פסולת כלל כיעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה וכל החטאים אינם בעצם רק במקרה כאסא דקאי ביני הוצי שהמשילו רז"ל בסנהדרין (מ"ד א') וקוצים הסובבים את השושנה שיוכלו לחתוך הקוצים וההוצי ותשאר האסא והשושנה נקיה ושלימה לגמרי כאשר היא בעצמותה: וזהו תיקון הקודם שיבוקש עו‎ן ישראל ואיננו, אבל התחלת התשובה הוא דרגא דאברהם אבינו ע"ה מצד עצמו ושורש התחלת עבודתו שהיה אב לכל העולם כולו להביא רפואה לעולם עכ"פ מכאן ולהבא, דלתקן הקודם אי אפשר בכל העולם כולו שהיו בימיו גוים ולא ניתנה תשובה אלא לישראל דנינתה תורה ונתחדשה הלכות תשובה, ונהירנא דראיתי כן להרמ"ע בעשרה מאמרות ולהר"י אברבנאל בנחלת אבות ועוד קדמונים הרבה כתבו כן בפשיטית דאון תשובה מועילה לגוים, ושוב מצאתי כן מפורש בתנחומא (פ' האזינו) עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל תלמוד לומר אליך ולא לאומה אחרת, ובספר דבש לפי (מערכת ח' אות כ"ד) מביא זה בשם הבינה לעתים, לישראל ששרשם באמת טוב דעל כן ניתנה להם, ולא עשה כן לכל גוי דאין להם שייכות ב‎שורש עם התורה על כן לא שייך בהו דברים שחידשה תורה ואינם מצד הסדר הראוי על פי החכמה כמו שאמרו בירושלמי (פ"ב דמכות) שאלו לחכמה כו' עיין שם, ורק רפואה להבא זה יש גם בגוים כמו שאמרו בנינוה כששבו מדרכם דנתבטל הפורענית הנגזר דעל כל פנים השתא מיהת לא חטאו, ולעולם עון עצמו אינו נמחק כלל גבייהו ושורש אברהם אבינו ע"ה נתעורר על ידי זה לרפא על כל פנים לכל העולם כולו להבא, אף דלענין רפואה דלהבא גם כן יש חילוק בין ישראל לאו"ה דאצלם אינה רפואה המתקיימת כלל ובבירור סוף המכה לחזור ולהתגלות מה שאין כן ישראל עמך כולם צדיקים ונקרא מיד צדיק גמור להיות דרך צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' דהתחלת התעוררות הרהור תשובה בלב פועל להיות מוסיף והולך, אבל דבר זה הוא מצד מדריגות העתידות אבל מדריגה זו דתשובה ברפואה להבא על שעבר לבד זה כולל כל העולם כולו וזהו מדת שהוא בהתפשטות ומדת ורב חסד הוא ריבוי יותר דנושא עון גם בלא תשובה עיין בהרי"ף פ"ק דר"ה, וגם שם מכל מקום עון עצמו אינו נמחק עיין שם בהרי"ף בשם גאון דתנא דבר"י גם כן לפרש מדת רב חסד אתי יעוין שם ומכל מקום אינו אלא להבא כי הסליחה שמצד החסד הרי יש עון רק שהקב"ה ברוב חסדיו הוא מוחל וסולח, וכמו מי שחטא נגד חבירו ומבקשו למחול דאם אינו אכזרי מוחל מיד ואמרו ביומא (פ"ז א') דאין צריך לבקש יותר מג' פעמים כי יש בזה כדי פיוס לכל אדם, ולאיש טוב וחסד ודאי די בפעם א', וכל שכן למדת חסדו יתברך שהוא לאין שיעור ודאי בחרטה כל דהו די לפניו ובבקשה קלה דסלח לנו וגו' די שהוא מוחל וסולח לאלתר והוא כצדיק גמור, אלא דמכל מקום יש בושה עדיין וכמו בבני אדם אף שמחל לו כל זמן שמזכירים לו מתבייש מזה, ודבר זה שיהיה כאלו לא חטא מעולם זה אי אפשר כשהסליחה מצד מדת החסד וכן כשהתשובה מצד אותה מידה, כי הם ב' מדות גדולה וגבורה שהם ב' הפכים וגדולה הוא התפשטות בגודל אבל אינו בגבורה וכח, והתחלת כל ענין הוא בהתפשטות ואחר כך מתחיל להתגבר בו ואז ההתפשטות מתצמצם על ידי ההתגברות וההתחזקות,וכן התחלת הרהור תשובה בלב אדם שאינו עדיין בגבורת הלב בכח אמיץ וחזק שלא ינתק אף על פי שהוא בהתפשטות יותר, מכל מקום אין כחו חזק ועל כן מביא רק רפואה להבא דמזה לא ימלט אפי' תשובה היותר קלה ומיד בהתחלתה זה גדולה:

עוד יתבאר (דברים כט ט) אתם נצבים היום כלכם וכו', (דברים כט יא) לעברך בברית ה' וכו', (דברים כט יז) פן יש בכם איש או אשה כו' פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. וכתבו המפרשים דפן השני לא קאי על הראשון על עבודת אלילים, ואינו חמור כמו הראשון, אבל מכל מקום הוא שורש פורה וכו', ובדרכם אלך. והנה (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה, פירוש התרגום להוסיף שלותא על זדוניתא, דהיינו שיתוספו שגגות על הזדונות. ואינו מובן איך ניתוסף על החטא במזיד שגגות. וגם אינו מובן איך יתפרש זה הקרא למען ספות הרוה את הצמאה, דמה ענין זה לזה. ועיין רש"י ז"ל (ד"ה למען) מה שפירש בדברי התרגום, ואינו מובן דאם חטא מכבר בשגגות, גם בלא זה המזיד יש עליו השגגות הנ"ל, ומה יתן ומה יוסיף המזיד של עתה להשגגות של כבר. ואם נימא כיון שיחטא עתה במזיד, כל השגגות שמכבר יחשבו כמזידין, זה לא מצינו בשום מקום ובכל הש"ס, וגם אינו מובן הטעם למה. גם מה שפירש רש"י איך בפירוש המילות של רוה וצמאה נרמז שוגג ומזיד, קצת דחוק. והנ"ל בזה, דכבר כתבו הספרים הקדושים קושיא גדולה וחזקה על עוברי עבירה, והוא תמיה קיימת דלית לה פריקו ולית נגר ובר נגר דיפרקינה, והוא אם אתה עושה עבירה, קשה ממה נפשך איך תחשוב, אם אתה מאמין באמת שהאל יתברך רואה אותך, איך אתה עזות פנים גדול כל כך שאתה יודע שמלך מלכי המלכים הקב"ה רואה אותך והוא עומד אצלך ואתה עושה כך, הלא אם היה כאן איזה אדם, ומכל שכן אדם חשוב ודאי לא עשית זאת בפניו בשום אופן, ואיך תעשה זאת לפני מלך גדול ונורא אשר כל דיירא ארעא כלא חשובין קמיה, ואיך אימתך לא תבעתך. ואם תחשוב שאינו רואה, זה קשה מן הראשון שאתה כופר בעיקר האמונה, ומי הוא זה אשר בשם ישראל יכונה שלא ימסור נפשו למיתות קשות כדי שלא יכפור בעיקר. והן אמת כי הם דברי הרמב"ם והביאו זקיני הרמ"א ז"ל בסעיף ראשון משולחן ערוך אורח חיים (ס"א א') שויתי ד' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), הוא כלל גדול, עיין שם. והנה מה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד בזו הקושיא ומה אשיבנו, ובלי ספק נהיו נשאלים. ומצורף לזה דברי הזוהר הקדוש פרשת נח (זוהר ח"א) דף ס"א ע"א הובא בספר דרך חיים מלוקט משל"ה בפרשת נח, ר' חייא פתח ואמר אם יסתר איש במסתרים כו' (ירמיה כג כד), עיין שם. והנה אין ישוב לזה הקושיא, רק מה שאמרו חז"ל (סוטה דף ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ובודאי כונת רז"ל הוא משום זו הקושיא, דבלא רוח שטות אי אפשר לשום בר דעת לעבור עבירה משום זו הקושיא, רק שנכנס בו רוח שטות ועל שוטה אין קושיא, ובאמת בשעת עבירה שוכח מכל זה, ואין נותן על לבו כלל שהשי"ת רואה, ואינו כופר רק ששוכח מכל וכל, ואם כן לפי זה קלקולו זה תקונו אף אם עבר עבירה במזיד, מכל מקום הוי בשוגג לפי שהיה שכוח שהשי"ת רואה והשגיח עליו בעת ההוא, אבל אם היה זכור בזה ודאי לא היה עושה, אם כן מצד זה הוי שוגג ומוטעה ושכוח מהעיקר. וכל זה אם בעת שמזכירין אותו בזה, הוא מתחרט בחרטה גדולה מאד וחושב בלבו איך הייתי שוטה כזה ולא שמתי על לבי דבר מושכל קטן כזה, ומשים בלבו יתד תקוע במקום נאמן הדברים האלה שלא יסורו מלבו כל ימי חייו, ולא ישכח עוד בהם ולא ישוב עוד לשטות גדול כזה לחטוא כבראשונה, אם כן הוי נראה בגלוי כי כל מה שעשה עד הנה היה רק שגגה וטעות ושכחה. מה שאין כן אם גם עתה יעשה כאשר עשה עד הנה, אם כן מכל אותן שעשה עד הנה והיה נחשבין כשגגות וטעותים, מחמת שהיה שכוח ממנו הקושיא של הממה נפשך, ועתה עושה אותם לזדונות, שהרי עכשיו הוא יודע מזאת הקושיא, ואף על פי כן חשב שכאשר יבא לידו יעשה, אם כן אגלאי מילתא למפרע דאף אם לא היה נשכח ממנו היה עושה, דהוא רק חפצו ורצונו למלאות תאותו יהיה מה, אם כן נחשבין הכל לזדונות. וזה דברי משה אדונינו ורבינו אתם נצבים היום כלכם לפני ה', ואינו שכוח מכם כי אנכי מזכירכם ראשיכם וכו', לעברכם בברית כו' כי כעת אתם צריכים לעבור בברית ולקבל על עצמכם שלא לחטא עוד בשום אופן, ויהיה יתד תקוע במקום נאמן בלבבכם, אם כן בזה אתם עוקרים כל מה שחטאתם כבר, והיינו ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה (שלח ט"ו כ"ו), ר"ל כי כעת מתחרטים ועוזבים עזובה מוחלטת, כי בלא זה ודאי אין כאן ונסלח והבן, ובודאי דאיירי בכהאי גוונא שכתבתי, לכך ונסלח כי לכל העם בשגגה, דעל ידי זה נעשו הכל למפרע שגגה וטעות ושכחה. וכבר כתבתי בפרשת האזינו (באופן החמשי) בביאור המדרש בדרך המוסר בפסוק (הושע יד ה) ארפא משובתם אוהבם נדבה, דברבים כיון שנעשו כשגגות, נעשו זכיות, דשורש הטעם דזדונות נעשו כזכיות בתשובה מאהבה כו' (יומא פ"ו ע"א), כי ה' צלך (תהלים קכא ה), כמבואר הפירוש בשם המדרש, ואם כן כיון ששבין מאהבה, ממשיכין אהבה מהשי"ת עליהם, ועל כל זדון שעושה עליו תשובה מאהבה, ממשיך אהבה מהשי"ת עליהם ומתענג כו' מאהבה, כמ"ש (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת כו', ושורש כל המצות הוא רק מפני שהוא נחת רוח ותענוג לפניו, ואם כן אין זכיות גדולים מזה, והבן. ואם כן זה בעושין מאהבה, אבל באין עושין מאהבה, אין כאן אהבה מהשי"ת כי ה' צלך. אבל ברבים אף שאין מגיע להם אהבה על ידי ה' צלך מן הדין, הוא נותן להם אהבתו בנדבה, ונעשה הכל זכיות, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד, (דברבים לא יתכן תשובה מאהבה, כי זה הוא על ידי שכל גבוה מאד תשובה עילאה, ולא ימצא אולי אחד מאלף, והבן). והיינו כי לכל העם בשגגה, יש בו שתי כונות. א', כמ"ש מקודם כי נעשו לכל העם שגגה. והשנית, כי לכל העם, היינו לרבים הוי ונסלח דפתח בו קרא בשגגה, דביחיד שנשאר ביה שגגה, עדיין אין כאן ונסלח דהרי עדיין יש חטא, מה שאין כן ברבים הוי ונסלח, והבן כי נכון מאד בס"ד. ונחזור לענינינו אתם נצבים היום כלכם, היינו ברבים לעברך כו' כמ"ש, למען הקים כו' כי זדונות נעשו כזכיות. ועל פי זה מבואר פן יש בכם שורש פורה כו', והיה גם עתה בשמעו כו' אינו מתחרט אף ששומע זאת הקושיא, אינו חושש וחושב כאשר עשה כן יעשה עוד, אף שהקושיא כחומה נצבה, מכל מקום הוא בונה עליו טירת כסף וחשק (כמו כי נכסוף נכספתי, בראשית לא ל) ואינו חושש רק למלאות תאותו, וידוע וייצר בשני יודין (בראשית ב ז), אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי (ברכות ס"א ע"א), כי אם רוצה להדבק ליוצרו צריך ללחום עם יצרו והוא בגופו של אדם, כמו שדרשו (שבת ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר וכו', והוא אומר שלום יהיה לי שאינו רוצה לעשות מלחמה בקרבו, כי בשרירות לבי אלך, ר"ל אם בשרירות לבי אלך שלום יהיה לי בקרבי, דכי משמש בלשון אם, כמ"ש שפירש רש"י בר"ה (ג' ע"א, ד"ה כדריש לקיש) ובמסכת תענית, (דאי) [דכי] הוא כמו אם, כמו כי תראה חמור שונאך (שמות כג ה), ור"ל שאינו רוצה העול הזה ללחום עם יצרו אף ששומע הקושיא אינו חושש, למען ספות הרוה שיוסיף שביעה לתאוותו הצמאה לכל דבר רע, דממילא מכל אשר נעשו ונחשבו לשגגות עד הנה, שלא שם על לבו זאת הקושיא והיה נחשב לשכחה לטעות, נעשו כולן זדונות ונתוספו על הזדונות שעשה עכשיו, אם כן התרגום מבאר מה שיוצא מפשוטו של מקרא, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל זה אמר (דברים כט יט) לא יואבה ה' סלוח לו, ר"ל כי הוא אינו בכלל ונסלח, וגם כי אז יעשן אף ה' כו', דהיינו שלוחי הדין כמו שדרשו חז"ל כי יגורתי מפני האף (דברים ט יט), וקנאתו דאינו מסתירו כמבואר בזוהר פרשת נח הנ"ל, ורבצה בו כו', על כן למען השי"ת לא יהיה אחד מאתנו ח"ו שורש פורה כנ"ל, רק אתם נצבים היום כלכם כו' ומכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ויתקיים למען הקים אותך היום לו לעם ונכרת ברית חדשה, וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' זדונות נעשין זכיות כו' כאן מיראה כאן מאהבה. ויש להבין כיון ששניהם שבו למקומם ושורשם מה הפרש בסיבה שבאה התשובה על ידה. אך האמת כי בלי אהבה אי אפשר לשוב. רק דכתיב אוהבם נדבה ופרש"י ז"ל שאף שאין ראוין אתנדב לאהוב אותם. והוא דבר פלא איך שייך נדבה לאהבה. איברא שגם על זה יש משפט ומדה במדה. מי שמקרב עצמו אף שאינו יודע איך. רק מגעגע לשוב להשי"ת ומתנדב עצמו אף שאינו יודע איך להתקרב. כמו כן השי"ת מתנדב לאהוב אותו. ונמצא השב מיראה השי"ת מקרבו ומתנדב לו אהבה בלבו. אבל מי ששב מאהבתו הוא גדול יותר. גם עשי"ת ושבת תשובה הוא ב' תשובות הנ"ל. בש"ק מאהבה. ובחול מיראה: