וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
שפת אמת
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש צפונה לפני ה' כו' זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי' הרצון למסור נפשו להשי"ת. וזה ההסתר שהי' בהקרבן. ונק' צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי' צפונה לפני ה' להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת ולא בגילוי על המצח עכ"ד ז"ל. ובוודאי כי זה עיקר בחי' הקרבן כי יקריב מכם. להיות כל האדם משועבד להשי"ת. וזה עקידת יצחק. ורק שהי' במעשה ג"כ שצוה השי"ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף. והנה בשבת אין מקריבין קרבן יחיד. וי"ל גם כן כי בשבת אין צורך לבחי' המעשה שבשבת נאסר כל המלאכות ולכך הרצון בלבד להיות מוסר נפשו להשי"ת הוא הקרבן. רק בחול הענין ע"י עשי' להיות נמשך ההארה גם במעשה. לכך צריך קרבן במעשה גם כן כנ"ל:
קדושת לוי
והנה ידוע מה שכתב האלשיך, על פסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שלא יהיו ישראל סבורים שהשם יתברך ישכון בבית המקדש לבד, רק שהעיקר שהשכינה תשרה בישראל. וזה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר ושכנתי בישראל אשכון ולא בבית המקדש לבד. והנה אמרו רבותינו ז"ל כל האומר ושחט אותו על ירך המזבח כו', אפילו שהוא עכו"ם כו'. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל, כי הנה ידוע כי מהראוי היה שישראל יקרבו עצמם לה' לכפר עליהם אך שהשם יתברך ברוב רחמיו ציוה להקריב בהמה חלף האדם עצמו ולכן כשהאדם אומר ושחט אותו יחשוב בדעתו כמו שאמרו חכמינו ז"ל ושחט אותו, דהיינו אותו עצמו הוא רוצה לשחוט בשביל אהבת הבורא וזהו ושחט אותו. ואזי כשחושב כך אז אפילו הוא עכו"ם כו', כי זה הוא דבר גדול לחשוב להקריב את עצמו. והנה משום הכי צוה הקדוש ברוך הוא לטעון ביקור לקרבן, כי כשהקריבו קרבן הצריכו לחשוב שהקרבן יהיה חלף עצמו וכאילו הוא עצמו הקריב עצמו. והנה יש ד' יסודות בבהמה, ולכן בכל יום ויום היה הביקור להוציא אותו מיסוד הבהמה עד שיצא מיסוד הבהמה כדי שיהיה חשוב כאדם עצמו. והנה הכא ביום השמיני דמלואים לא הצריכו ביקור, כי הקרבן לא היה פועל באותו הזמן, כי לא הצריכו לקרבנות בשביל לכפר עליהם, כי אז היה להם הזדככות והיו מטוהרים מכל חטא ועון רק הקרבנות היו לשמוח לפני ה' ולכן היה השראת השכינה במשכן בשביל אהבת הבורא לישראל דוקא שהיה עת רצון מחמת שהיו ישראל אז במדריגה גדולה ובמעלה עליונה ולא בשביל הקרבנות, כי לא הצרוכו הקרבנות אז לכפר כו', ומזה הטעם לא היה טעון ביקור:
אגרא דכלה
שם ובההוא יומא שרוי גלותא דמצרים. נ"ל דשמע לה מן המסורה מעמק ב'. דין. ואידך ביהושע (טו ז) ועלה הגבול דברה מעמק עכור. עמק עכור נקראים הגליות, כמד"א בהושע (ב יז) ואת "עמק עכור לפתח תקוה. ומרמזת המסורה שבכאן התחיל הגבול אשר דיבר לאברהם בעסק "העמק "עכור, ותבין ביותר מצרים דייקא נקרא עמק עכור בפרטות ערות הארץ. והנה מזמן ההוא היה רל"ב שנה עד יום צאתם מארץ מצרים, לתקן ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, להעלות הניצוצות מן התוהו אל התיקון, על כן נרמז במסורה אחר כך "וצפונה, תיבת "צפונה הוא רל"ב עם הכולל, עיין בכוונות הפסוק (ויקרא א יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני י"י. ותתבונן הענין ברבי מאיר שאמר לר' ישמעאל לבל"ר אני, א"ל בני הזהר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים הוא (עירובין י"ג ע"א):