וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (פ)
קדושת לוי
בפסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וכו' (בראשית טו, א) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו וכו' '(בראשית יד, ז). ומקשה הרמב"ן זצ"ל למה בנה מזבח בכאן ולא בנה מזבח עד הנה בתחלה כאשר נראה ה' אליו כדכתיב בתחילת הפרשה ויאמר ה' אל אברם וכו', והיה לו לבנות מזבח שם כאשר נראה ה' אליו. והנה נבוא לבאר לתרץ קושית הרמב"ן הקדוש, כי הנה ענין מזבח וקרבן היא כך כשהאדם יש לו איזה צער חס וחלילה אינו רשאי לצער בשביל הדבר הנוגע על עצמותו, רק עיקר צערו יהיה זה שבעבור זה הסיבה חס וחלילה בלתי יכולת לעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי ואז הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא כי כל צערו הוא רק מחמת מניעת עבדות הבורא ברוך הוא על ידי זה. ועל הבחינה הזאת הרמז במאי דאמרינן בגמרא (ירושלמי ברכות ב, ד) משיח נולד בט' באב, כי בעבור שישראל מצערים עצמם ולבם בוער על חורבן בית המקדש כי כשהיה בית המקדש קיים היה להבורא יתברך נחת גדול מעבודתינו ומעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומעבודת שאר קרבנות כדכתיב (ויקרא א, יג) אשה ריח ניחוח לה', ולא צער כי בזמן הבית היה ישראל בהשקט ובטח רק עיקר צערו יהיה על כי כעת אי אפשר למלאות רצון הבורא ונחת הבורא אשר היה לו בזמן הבית ובחינות הטובה יהיה גם כן על דרך זה כשהבורא ברוך הוא משפיע לאדם איזה טובה טובת הגשמיות דהיינו כשהבורא ברוך הוא משפיע לאדם פרנסה טובה וכן משאר טובות הגשמיות ידבק הטובה הזאת בהבורא יתברך שלא יהיה לו שמחה מחמת הטובה מה שמגעת לעצמותו רק ישמח שבעבור הטובה הזאת יעבוד הבורא ברוך הוא כראוי וכנכון. ועל בחינה הזאת היה ענין הקרבנות, פירוש מדת קרבן הוא מלשון הקרבה שמעלה טובת הגשמיות טובת הבהמיות להבורא יתברך כאשר בארנו. ועיקר דברינו אלה כשהקדוש ברוך הוא מבטיח לאדם לעשות לו טובה מטובת הגשמיות אל ישמח בדבר הנוגע אל עצמותיו מחמת הטובה הזאת רק עיקר השמחה יהיה שבעבור הטובה הזאת יעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי וכנכון: