חסידות על ויקרא ה:יז

ונפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע אשם (ויקרא ה, א-יז). כי הנה ידוע יותר מה שהאדם עובד את הקדוש ברוך הוא יותר הוא בעיני עצמו כלא נחשב נגד גדולת הבורא יתברך אבל כשהאדם עושה מצוה והוא סובר שהוא עובד את ה' זה המצוה אינו נחשב לכלום. וזהו פירוש הפסוק ונפש כי תחטא, כלומר מה החטא. ועשה אחת מכל מצוה ה' אשר לא תעשינה ואשם, כלומר שהמצוה הזאת יעשה לו כלא והוא סובר שעובד ה' כראוי ואשם:

וּבִבְחִינַת דִּין זֶה, שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ, יֵשׁ שְׁתֵּי בְּחִינוֹת. יַעֲקֹב, הוּא הַדִּבּוּר, וּבְחִינַת עֵשָׂו, הוּא הַסִּיגִים, וְהוּא בְּחִינַת (ויקרא ה׳:י״ז): נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא. וְזֶה פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם – יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. וּכְשֶׁבָּא אֶל בְּחִינַת יַעֲקֹב, הוּא הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ז:ל״ו): וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: וְחַכְּמַנִי – אָז נִתְרַפֵּא בְּחִינַת הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תהילים י״ט:ח׳): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.

ועוד נראה לפרש המאמר הנ"ל, על פי שפירשתי לפרש הפסוק (משלי א ב) לדעת חכמה ומוסר וגו', במזמור (תהלים ח ב-ה) ה' אדונינו וגו' (תהלים ח ה) מה אנוש וגו', ובפסוק (דברים ד ו) כי הוא חכמתכם וגו', ומה שדרשו רז"ל (שבת ע"ה ע"א) איזו היא חכמה ובינה שהוא לעיני העמים וכו'. ומאמר רז"ל (ברכות י"ז ע"א) הלומד תורה שלא על מנת לעשות, נוח לו שלא נברא. ולהבן איך חכמי האומות לשיטתם, וחכמי ישראל לשיטתם. ומה שדרשו (חגיגה י"ב ע"א) על כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי (ישעיה נז טז), והבן זה. ונקדים עוד מה שאמרתי (במסכת שבועות דף ג' ע"ב) ליישב הגרסא קשיא הך דאלו הן הלוקין, שרש"י (ד"ה קשיא) מחקו. ולי נראה לקיים הגרסא, דבלאו הכי יש לתמוה איך יתפרש אי הכי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, אי נגרוס קשיא הך דאלו הן הלוקין, דלשון אי הכי לא שייך אחר קושיא הנ"ל. לכך נראה דהכי פירושו, דבאמת מאלו הן הלוקין לא קשיא כמ"ש רש"י, אך דלולי זה לא קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ועל ידי זה קשיא שפיר מר' יוחנן אר' יוחנן, דבלא זה הוה אמינא דר' יוחנן לשיטתו דסובר דחייבי מיתות בית דין בכלל מלקות (מכות י"ג ע"ב), דדריש את כל דברי התורה (דברים כח נח), וע"כ ממילא דלוקין על לאו שאין בו מעשה, כפי הא דמקשה שם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי, וממילא דלרבי עקיבא דלא דריש מכאן אין לוקין על לאו שאין בו מעשה, ואם כן לא קשיא על ר' יוחנן דסתמא דאלו הן הלוקין דאתיא כר' עקיבא כמו דאיתא שם בגמרא, אבל מכח דמשנינן לעשות כתיב, אף דלפי ההוה אמינא דכאן אין צריך להאי שינויי, מכל מקום די בזה דאינו מוכרח משם דהא באמת לעשות כתיב, ואם נימא דר' ישמעאל סובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה, הוא ודאי מטעם אחר כדמפרש במכות (דף ט"ז ע"א) למאן דאמר דסובר כן עיין שם, ואם כן לא מוכח מסתמא דאלו הן הלוקין מידי, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, והבן זה כי נכון הוא מאד בס"ד. היוצא מזה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין. והנה בפרשת ויקרא (ה יז) איתא בתו"כ והוא לא ידע ואשם ונשא עונו, אמר ר' עקיבא מי שאכל חלב ודאי בשוגג, מביא חטאת בסלע. ספק, מביא אשם בשתים. ואם כך ענש הכתוב במי שבא לידו ספק עבירה בשוגג, על אחת כמה וכמה שמשלם לעושה מצוה, עד כאן. אם כן לפי זה נשמע דמהעונש יובן השכר דידיעת הפכים בשוה. והנה לפי זה מהא דלאו שאין בו מעשה דאין לוקין, נשמע דלא המדרש עיקר אלא המעשה, והבן. והנה בטעם דאין מפטירין, נראה שהוא משמרת שלא יעברו על לאו דלא תותירו (שמות ב י), והוא נכון. והנה אם ארבעים בכתפים, אין צריך למשמרת הזה, דמהיכי תיתי יניח זה מלאכול ויאכל דבר אחר ויספוג ארבעים כי לא עונש קל הוא, והוא כעין קושית הפני יהושע בגיטין בסוגיא דהמטמא והמדמע שם, שלא יהא כל אחד מנסך יינו של חבירו, עיין שם. וכדוגמתו איתא בגמרא שבת (דף ג' ע"ב) אדרבא איפכא מסתברא מבעוד יום, דאי שרי ליה וכו', עיין שם. אך דמשום זה צריך למשמרת הזה, משום דקיימא לן (פסחים פ"ד ע"א) מותיר בפסח אינו לוקה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ועל פי זה יתפרש המאמר חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, דהיינו דהחכם בעל החכמה רוצה לומר דזה עיקר השלמות ומעשים למה, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין וכו', והיינו מטעם שכתבתי כדי שלא יבוא לעבור אלא תעשה, ואם כן מוכח דלאו שאין בו מעשה אין לוקין, וממילא מוכח דהמעשה עיקר, והוא פלא בס"ד.