חסידות על ויקרא ז:כה

כי כל אוכל חלב ונכרתה הנפש מעמיה (ויקרא ז כה). בגמרא חולין (דף ק"כ ע"א) תנן התם, הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב, ופריך בשלמא הקפה את הדם אחשביה, אלא המחה את החלב, אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש נפש (ויקרא ז כה) לרבות השותה. תניא נמי גבי חמץ בכהאי גוונא המחהו וגמעו חייב כרת וכו', אמר ריש לקיש נפש (שמות יב טו) לרבות השותה, ותניא נמי וכו', וצריכי דאי כתב רחמנא חלב, חמץ לא אתי מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר, ואי כתב רחמנא חמץ, חלב לא אתי מינה שכן לא הותר מכלל. ובתוספת שם (ד"ה חלב) הקשה הר"ר שמואל מוורדין לרבי יוסי הגלילי דלא חייש להאי פירכא וכו', עיין שם. ותירוצם הוא כחלום בלא פתרון. ונ"ל ליישב קושיא זו, דהנה לכאורה קשה לי מהא דהקשו התוספת בפסחים (דף כ"א ע"ב) על ר' אבוהו בד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל, ואם תאמר יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת, דהא כתיב (שמות יב טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה, וכי תימא אין הכי נמי, אם כן לקמן דבעי מאי איכא בין חזקיה לר' אבוהו, לימא דאיכא ביניהו הנאה. ואומר ר"י דלא יאכל ולא תאכל, ילפינן מלא תאכלו, אבל כי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו, עד כאן דבריהם ז"ל. ואם כן לפי זה הקרא הנ"ל דכרת לא איירי רק באכילה ולא בהנאה, אם כן לפי זה המחהו וגמעו דלא נפיק רק מהנפש דכתיב גבי כרת, קשה מנא לן איסור הנאה בהמחהו, דהא הקרא הנ"ל לא איירי בהנאה. מיהו קושיא זו מעיקרא ליתא וטעות הוא, דהא באמת כיון דחמץ נאסר בהנאה, מה לי המחהו או לא, רק לענין אכילה יש לחלק דלא מחשב אכילה כקושית המקשן, אבל ודאי הוא בכלל הנאת חמץ. והא דאיצטרך לרבות השותה ולא אמרינן דהוי בכלל הנאה, היינו לענין כרת איצטרך לרבוי דעל הנאה ליכא כרת רק לאו, וקאתי הנפש ומרבה השותה דהוי כאכילה לענין כרת, כמפורש בתוספת בסוגיא דידן בחולין בד"ה אלא אם חמץ הוא, עיין שם. אבל הנאת המחהו, הנאת חמץ הוא, וזה ברור.