חסידות על ויקרא טז:ג

זאת חנוכה. אין מובן הפי' מה זאת. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה פי' המדרש אחרי בזאת יבוא אהרן בזאת אני בוטח כו'. כי מלכות שמים נק' זאת ע"ש כי היא הכל. ודפח"ח. כי הנקודה המחיה כל נק' זאת והיא החיות שיש בכל דבר. ובחנוכה ג"כ רק לברר זה כי הכל מהש"י. וכתיב ויעש כן אהרן ופרש"י שלא שינה. פי' כן. ג"כ כמו זאת. ורמז לדבר כנים אנחנו לא היינו מרגלים. פי' ההיפוך מהרגילות. והוא התחדשות ע"י שנדבק תמיד בנקודה הפנימיות וזהו כנים [מכונים] [מוכנים] לרצונו ית'. וע"ז מבקשים תמיד שמרה זאת ליצר מחשבות לבב עמך כו' [כענין שמרה נפשי]. ובאמת השי"ת שומר נקודה זו להיות נשאר בבני ישראל. וזה ג"כ החיזוק בגלות ע"י שיודעין שגם ההסתר רק מחיות השי"ת ושזה לטובה. וז"ס זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. ע"י שיודעין שגם זאת מהשי"ת כנ"ל. וזה ענין חנוכה. ורמז שא' אא"ז מו"ר זצלה"ה בפסוק נכון לבו בטוח בה' סמוך ס"ת חנוכה כמ"ש לעיל. וכן במזמור שיר חנוכת. כי דליתני הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הרב מפרשיסחא זלה"ה כי פי' דליתני הגבהתני וגם לשון שפלות והוא העלי' כמו שהוא בשפלות ודפח"ח. וכן סוף המזמור הפכת מספדי כו' פתחת שקי כו' שכל ההסתר רק מהופך כמ"ש במד' בחוקותי שקללות אינם סדר מסודר רק מהופך ע"ש. ופתחת שקי כשנוטל הקליפה וההסתר ומתגלה הפנימיות. תאזרני שמחה כי גם ההסתר רק קליפה ומחיצה כנ"ל. וזה ענין חנוכה ימי הנסים כשהיו בנ"י בשפלות מאוד ועזר להם השי"ת וזה לחיזוק לידע כי לפי גודל ההסתר גודל הטובה כי הכל מהשי"ת לטוב. וכפי שיודעין זה ובטוחין בו ית'. כן נתברר ומתגלה הפנימיות לטוב כנ"ל:

עוד יתכוון באמרו בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). כי הנה בספר שם שמואל כתב הטעם על (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש ולא ימות (ויקרא טז ב), כי זאת היא נוקבא מלכות, והיא מדת הדין וגורמת מיתה, כמו שאמר בזוהר (ח"ב מ"ד ע"ב) את חובקת בן (מלכים ב' ד טז), שתלה באמו לכן מת. ולכן אמר הקב"ה בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי מדת זאת שהוא נוקבא נקרא קדושה, אבל עלמא דדכרא נקרא קדש, לכן בזאת יבא אהרן אל הקדש, לא כמו בני אהרן שהיה להם חיבור רק בזאת, ולכך מתו, אבל בזאת יבא אהרן אל הקדש ולא ימות, עד כאן דבריו. וביאור הדברים לדעתי, כי כל עובד השי"ת ומקרב עצמו אליו ית"ש, אף שמכוון לתקן נפשו או בשביל שכר עולם הבא עין לא ראתה, מכל מקום כיון שעובדו ית"ש, הרי מקבלו עליו ית"ש למלך והוא עבדו, ויש לו חיבור בזאת דהיינו נוקבא מלכותיה, אבל אינו מייחד קב"ה ושכינתיה, דקב"ה היינו תפארת ושכינתיה היינו מלכות, דהיינו אם עושה רק לנחת רוח לפניו ית"ש, דהיינו יחוד קב"ה ושכינתיה יחוד תפארת ומלכות, דהיינו שיתפאר השי"ת ויהיה נחת רוח לפניו מלכותו עלינו, דהיינו מה שאנו עובדים אותו והוא רק עבדות בלתי לה' לבדו ולא עבור עצמו כלל. ובזה נ"ל לפרש הא דכתיב (משלי ג' טז) אורך ימים בימינה, ודרשו (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה, דהיינו לשמה וכל שכן עושר וכבוד, ובשמאלה למשמאילים בה שלא לשמה, עושר וכבוד הוא דאיכא, אבל אורך ימים ליכא, כי חיים מסיטרא דדכרא, והיינו אורך ימים למיימינים בה שמחברים תפארת במלכות, ובשמאלה עושר וכבוד איכא דיש לו חיבור במלכות וכו'. והיינו אמרם (יומא ע"ב ע"ב) זכה נעשה לו סם חיים, דהיינו אם עבודתו זכה בלתי לה' לבדו חיבור תפארת במלכות, נעשה לו סם חיים וכו', והבן. והנה בני אהרן נתלהבו מאד להתקרבות לו ית"ש, אבל לא חשבו רק התקרבותם, ושכחו מתוך טרדות אהבה לכוון רק שיהיה לנחת רוח לפניו, ולא בעבור שיתקרבו דהיינו בעבור עצמם, והיינו בקרבתם דייקא, אבל אהרן נצטוה שיחבר זאת אל הקדש, דהיינו שיחבר המלכות בתפארת רק לנחת רוח לפניו, ולא ימות כי נעשה לו סם חיים, והבן.

או יאמר בקרבתם לפני י"י וכו' (ויקרא טז א). שסיפר לו הש"י שסיבת מיתתם היה בקרבתם לפני י"י, היינו מ"ש רז"ל חכמי האמת ענין יסורין של אהבה (ברכות ה' ע"א), היינו יסורין שגורמים אהבה באורות עליונים, כי כשיש ח"ו תגבורת הדינים אז אין היחוד למעלה ח"ו, אזי משפעת השכינה אותן הדינים לבניה הנעימים הרוצים בתקנתה כביכול, ועל ידי זה נתהווה היחוד כיון שהוסרו הדינים, וזהו יסורין של אהבה שגורמים אהבה. וז"ש לו הש"י בקרבתם לפני י"י וימותו, סיבת יסורי מיתתם הוא שהיו רוצים לקרב לפני י"י, וכבר ידעת לפני י"י הכוונה על השכינה מלכות שמים, (עיין בעץ חיים החילוק מלפני י"י לפני י"י), והוא הקדמה למה שיבוא אחר כך הציווי לאהרן בזא"ת יבוא אהרן (ויקרא טז ג), וידוע דזא"ת היא השכינה, והבן: