חסידות על ויקרא ט:ב

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר וגו' (ויקרא ט ב). והנה לכאורה תיבת לך אינו מדוקדק דשפת יתר הוא. והנ"ל בזה, דהנה אהא דפירש רש"י (ד"ה קח) קח לך עגל, לכפר על העגל שעשה אהרן, קשה אדרבא היא הנותנת דאין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נ"ט ע"א), (ועיין במזרחי ובגור אריה שעמדו בזה). ומיהו יש ליישב על פי מ"ש בפרשת אחרי לפרש המדרש (ויק"ר כ' ו') גם ענוש לצדיק וגו' (משלי יז כו), ואם כן באמת לא היה לאהרן חלק כלל בחטא העגל, רק חילול השם היה בפני ההמון שלא הבינו זה והיו סבורין שיש לו חלק בו, ואם כן בזה מתוקן שפיר החילול השם, שמזה ידעו דאין לו חלק בחטא הזה, דאם לא כן אין קטיגור נעשה סניגור ולא היה ראוי להיות נצטוה שקרבנו הראשון יהיה עגל. וזה דיוק הכתוב קח לך, שאתה לא חטאת באמת בעגל, דאין בזה משום אין קטיגור וכו' רק חילול השם יש, ובזה יתוקן. (וזה מדוייק בלשון רש"י להודיע שכיפר וכו' על מעשה העגל, מעשה דייקא), והבן כי נכון הוא בס"ד.

והנה ידוע מה שכתב האלשיך, על פסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שלא יהיו ישראל סבורים שהשם יתברך ישכון בבית המקדש לבד, רק שהעיקר שהשכינה תשרה בישראל. וזה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר ושכנתי בישראל אשכון ולא בבית המקדש לבד. והנה אמרו רבותינו ז"ל כל האומר ושחט אותו על ירך המזבח כו', אפילו שהוא עכו"ם כו'. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל, כי הנה ידוע כי מהראוי היה שישראל יקרבו עצמם לה' לכפר עליהם אך שהשם יתברך ברוב רחמיו ציוה להקריב בהמה חלף האדם עצמו ולכן כשהאדם אומר ושחט אותו יחשוב בדעתו כמו שאמרו חכמינו ז"ל ושחט אותו, דהיינו אותו עצמו הוא רוצה לשחוט בשביל אהבת הבורא וזהו ושחט אותו. ואזי כשחושב כך אז אפילו הוא עכו"ם כו', כי זה הוא דבר גדול לחשוב להקריב את עצמו. והנה משום הכי צוה הקדוש ברוך הוא לטעון ביקור לקרבן, כי כשהקריבו קרבן הצריכו לחשוב שהקרבן יהיה חלף עצמו וכאילו הוא עצמו הקריב עצמו. והנה יש ד' יסודות בבהמה, ולכן בכל יום ויום היה הביקור להוציא אותו מיסוד הבהמה עד שיצא מיסוד הבהמה כדי שיהיה חשוב כאדם עצמו. והנה הכא ביום השמיני דמלואים לא הצריכו ביקור, כי הקרבן לא היה פועל באותו הזמן, כי לא הצריכו לקרבנות בשביל לכפר עליהם, כי אז היה להם הזדככות והיו מטוהרים מכל חטא ועון רק הקרבנות היו לשמוח לפני ה' ולכן היה השראת השכינה במשכן בשביל אהבת הבורא לישראל דוקא שהיה עת רצון מחמת שהיו ישראל אז במדריגה גדולה ובמעלה עליונה ולא בשביל הקרבנות, כי לא הצרוכו הקרבנות אז לכפר כו', ומזה הטעם לא היה טעון ביקור:

ויהי ביום השמיני (ויקרא ט א). כל מקום שנאמר ויה"י אינו אלא לשון וכו' (מגילה י' ע"ב). וכתב במגלה עמוקות כי אלו נשאר משה בכהונתו, לא היתה שום קליפה וס"א שולטת מעולם על ישראל. והנה לפי זה נ"ל שבודאי היה המות נתבטל. ובזה יצדק למה קרא גם לבניו, הלא לא צוה להם שום דבר, אך הוא להורות כי כעת יצטרך לבנים כהנים שיהיו ממלאים מקום אבותיהם, מה שאין כן אילו שימש משה היה הוא בעצמו כהן לעולם. ועל פי פשוטו נ"ל שקרא גם לבני"ו, כי הנה פוקד הש"י עון אבות על שלשים וכו' (שמות כ ה), והנה הכפרה הלזו תהיה גם לבניו אחריו לדורותם, וגם להורות שתהיה הכהונה ירושה לבניו אחריו לדורותם: קח ל"ך (ויקרא ט ב). להנאתך ולטובתך להתכפר בו. וגם ל"ך משלך: