וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃
קדושת לוי
* בפסוק ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עיזים לחטאת, ומסיים הכתוב שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי ה' היום נראה אליכם (ויקרא ט, ג-ד). הנה לכאורה יש לתמוה הרי אנן קיימא לן (פסחים צו.) שלכל קרבן צריך ביקור ד' ימים ולמה בכאן צוה השם יתברך ליקח קרבן וליקרב ביום א' בלא ביקור ד' ימים. עוד בפסוק וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת כו' ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, יש לדקדק במה שכתוב וירד מעשות החטאת, ולא כתב ויצא מעשות כמו שכתוב בפסוק של אחריו ויצאו ויברכו את העם:
ישמח משה
ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו' (ויקרא ט ג). ובתוספתא (תורת כהנים פרשת שמיני, ט ג) דרשו, מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן, אלא אמר להם משה, אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף, בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כי אם בעגל, עד כאן (הביאה הכלי יקר בפרשה זו ועיין מה שפירש בו). והנ"ל על פי המבואר בכלי יקר בשם המפרשים דבאהרן עגל לחטאת, שהיה בידו מעשה בלי מחשבה כשוגג, אבל ישראל עגל לעולה, שהיו מזידין וצריכין כפרה על הרהור הלב, ועיין שם מ"ש דבקרבן אהרן נאמר (ויקרא ט ז) וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבן העם נאמר רק וכפר בעדם, עיין שם. ולפי זה נ"ל דהתוספתא אתי שפיר כפשוטה, דהא (במסכת ברכות דף ז' ע"א) רמי, כתיב (שמות כ ה) פוקד עון אבות וגו', וכתיב (דברים כד טז) לא יומתו וגו'. ומשני לא קשיא כאן שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכו', עיין שם. ודעת לנבון נקל דמי שנכשל בשוגג, אין זה קרוי אוחז מעשה אבותיו בידו, דהא אינו אוחז דרכם אלא שנכשל, ואם כן לפי זה הם שחטאו במזיד, יש בידם גם עון אביהם, אבל הוא שלא חטא רק בשוגג כנ"ל, וגם סבור היה שבין כך ובין כך יבא משה (ויק"ר י' ג'), וגם לא ידע שיצא העגל, אין בידו רק חטא עצמו כנ"ל, ונכון הוא בס"ד.
קדושת לוי
והנה ידוע מה שכתב האלשיך, על פסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שלא יהיו ישראל סבורים שהשם יתברך ישכון בבית המקדש לבד, רק שהעיקר שהשכינה תשרה בישראל. וזה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר ושכנתי בישראל אשכון ולא בבית המקדש לבד. והנה אמרו רבותינו ז"ל כל האומר ושחט אותו על ירך המזבח כו', אפילו שהוא עכו"ם כו'. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל, כי הנה ידוע כי מהראוי היה שישראל יקרבו עצמם לה' לכפר עליהם אך שהשם יתברך ברוב רחמיו ציוה להקריב בהמה חלף האדם עצמו ולכן כשהאדם אומר ושחט אותו יחשוב בדעתו כמו שאמרו חכמינו ז"ל ושחט אותו, דהיינו אותו עצמו הוא רוצה לשחוט בשביל אהבת הבורא וזהו ושחט אותו. ואזי כשחושב כך אז אפילו הוא עכו"ם כו', כי זה הוא דבר גדול לחשוב להקריב את עצמו. והנה משום הכי צוה הקדוש ברוך הוא לטעון ביקור לקרבן, כי כשהקריבו קרבן הצריכו לחשוב שהקרבן יהיה חלף עצמו וכאילו הוא עצמו הקריב עצמו. והנה יש ד' יסודות בבהמה, ולכן בכל יום ויום היה הביקור להוציא אותו מיסוד הבהמה עד שיצא מיסוד הבהמה כדי שיהיה חשוב כאדם עצמו. והנה הכא ביום השמיני דמלואים לא הצריכו ביקור, כי הקרבן לא היה פועל באותו הזמן, כי לא הצריכו לקרבנות בשביל לכפר עליהם, כי אז היה להם הזדככות והיו מטוהרים מכל חטא ועון רק הקרבנות היו לשמוח לפני ה' ולכן היה השראת השכינה במשכן בשביל אהבת הבורא לישראל דוקא שהיה עת רצון מחמת שהיו ישראל אז במדריגה גדולה ובמעלה עליונה ולא בשביל הקרבנות, כי לא הצרוכו הקרבנות אז לכפר כו', ומזה הטעם לא היה טעון ביקור: