חסידות על ויקרא כא:יב

דהנה אמרו חז"ל (במ"ר פי"ט ח') משל לשפחה שטינף בנה פלטון של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח צואת בנה, כך תבא הפרה אמו של עגל ותקנח צואת בנה. והקשה האלשיך דהנה אם היתה הפרה מכפרת עון העגל, היה המשל צודק, אך לא כן הוא רק לטהר את הטמא מת. ותירץ כי הנה טומאת מת בא מחטא הקדום חטא עץ הדעת עטיו של נחש, ולאשר הזוהמא אשר המית את האדם כרוכה בו, מתפשט לטמא הנוגע בו או המאהיל עליו, ורק הזוהמא היא המטמאה. והנה כשעמדו על הר סיני פסקה זהומתן (שבת קמ"ו ע"א), והיה נפסק המיתה והטומאה, והעגל החזיר הזהומא והביא המיתה והטומאה, נמצא טינוף המדבק בנטמא למת הוא על ידי העגל, לכך תבא אמו שהיא הפרה, ותקנח שהיא מטהרת מטומאה זו ומקנחת הזוהמא הנדבקת בנטמא למת. ואמר טינף פלטין של מלך, כי כל אדם מישראל העובד ה' הוא פלטין של מלך, כי היכל ה' הוא כאמרו (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, עד כאן דברי האלשיך הגם שאין זה לשונו, וש"י. והנה ידוע (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב) כי קודם החטא היה כתנות אור באל"ף ותורה אור, ולא היה מסך המבדיל בין האדם ובין התורה והחכמה, ובקל היה מתעצם עם התורה והחכמה שיהיה הוא ותבונתו אחד, ועל ידי הזוהמא של החטא נעשה כתנות עור בעי"ן עור בעד אור והוא המסך המבדיל, ר"ל הזוהמא הכרוכה בו היא המבדלת בין התורה והחכמה ובין האדם, וגם הלומד התורה והחכמה, מכל מקום אינו מתעצם בו והיא קנין חוציי ולא קנין עצם. ועל פי זה יתבאר בקש שלמה לידע סודה של פרה אדומה שהיא תבא אמו וכו', דמה ענין כפרת עון העגל לטהרת הטומאה שהפרה מטהרת, אמר אמרתי אחכמה, ר"ל אהיה בעצמו החכמה כאשר פירש בעל קרבן ראשית לדרכו, והיא רחוקה ממני, ר"ל רק קנין חוציי, והיינו מפני הזוהמא הכרוכה המבדלת והיא המטמאה. וזאת ידוע שכריכת הזוהמא נצמח מהעגל, על כן שפיר תבא אמו ותקנח וכו', והיא סודה של פרה אדומה, והבן כי נכון היא בס"ד. והנה היה עולה על הדעת כי הטומאה אשר סיבתה העגל היה על ידי אהרן, אם כן אהרן הוא הגורם להטומאה. אבל לא כן הוא, כי איתא במדרש (ויקרא רבה פ"י ס"ג (ויק"ר י' ג')) כי טעמו של אהרן היה באותו ענין, אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם, שנאמר (ויקרא כא יב) ומן המקדש לא יצא, עד כאן דברי המדרש. ופירש בספר ברית שלום בפרשת שמיני, על פי דאיתא בגמרא (זבחים מ"א:) תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמר בפר כהן משיח אל פני פרוכת הקדש (ויקרא ד ו), ובפר העלם דבר של ציבור נאמר אל פני פרוכת (ויקרא ד יז), ולא נאמר הקדש, משל לבני מדינה שסרחה על המלך, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, ואם רובן סרחו אין פמליא שלו קיימת, עד כאן. והנה אהרן ידע כי אם לא יזדקק הוא, מכל מקום יעשו, כי הוא לא עשה כלום רק השליך זהב באש, והם בכשפים הוציאו, ואם הם יעשו לבדם הרי הסרחון בהם ויסתלק קדושתו ח"ו, אמר מוטב יתלה הסרחון בי, כי אם היא עושה כן, הרי יש עליהם זכות שהם אינם חייבין כל כך, כי ראו אהרן מזדקק לדבר, מסתמא ראוי לעשות כן, ואם כן כיון שרק הוא העיקר החוטא, לא הוי רובן חטאו והקדושה לא יסתלק, אם כן לפי זה אין מסירת נפשו ורוחו ונשמתו בשביל קדושת שמו ית' גדול מזה, והבן. וה' הבוחן סרעף וכליות אמר הואיל וכך עשית שלא יסתלק קדושתי, במדה שאדם מודד מודדין לו במדה זו אני מודד לך, לא תסתלק אתה מקדושתי, עד כאן דבריו בשינוי הלשון ודפח"ח. אם כן לפי זה כי הטומאה היה בלא אהרן, כי אם לא היה אהרן מזדקק לדבר גם כן היו עושין, והטהרה נצמח על ידו כי אם לא היה אהרן מזדקק, היה מסתלק הקדושה מעל ישראל ח"ו, ושוב לא היה השכינה שורה בתוכם, ולא היה אחד מישראל פלטין של מלך, ולא היה צודק המשל שתבא אמו לקנח, כי דוקא בפלטין צודק המשל, כי מחוייבת היא לנקות הפלטין, מה שאין כן חדר של הדיוט מה לן בזה אם נשאר מזוהם, אם כן לא היה טהרה כלל. אבל על ידי אהרן שכונתו היה לבל יסתלק הקדושה, וה' רצון יראיו יעשה ולא נסתלק, ובפרט באמת לפני המקטריגים שאין יודעים מחשבתו נתלה הסרחון באהרן ולא נסתלק הקדושה, וכיון שלא נסתלק הקדושה הרי כל אחד מישראל פלטין של מלך, והוי המשל צודק ותבא אמו ותקנח, אם כן הרי הטהרה מצויה, אם כן לפי זה אדרבא הטהרה נצמח על ידי אהרן ולא הטומאה. וזה פירוש הפסוק וידבר ה' אל משה, מה דבר ואל אהרן, ר"ל ועל ידי אהרן נצמח לאמר זאת חקת התורה היינו הטהרה כמו שמפרש אחר כך, שעל ידי אהרן נצמח שיוכל לאמר זאת, דהיינו הטהרה נצמח על ידו ולא הטומאה כפי העולה על הדעת, ולפי זה נתיישב גם הלאמר שדקדק האלשיך, והבן. ועל פי זה מבואר דברי רש"י (ד"ה זאת) זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה וכו', דר"ל דבאמת נגלה הטעם תבא אמו וכו', רק השטן ואומות העולם אינם מודים במעלת ישראל שכל אחד מישראל הוא פלטין של מלך, רק אדרבא כל איש מישראל הוא שפל ונבזה אצלם, אם כן לפי זה אין צודק הטעם הנ"ל, והיינו שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל באונאת דברים שהם שפלים ונבזים, כדי שיוכל לומר מה המצוה זו ומה טעם יש בה, כי לפי שפלותן נסתר הטעם, לכך כתיב זאת חקת התורה לשיטתייהו, כדי שלא יתחלל שם שמים שיאמרו מעשה כשפים הם, כמו שמצינו במדרש (במ"ר פי"ט ח') בגוי אחד ששאל את ר' יוחנן בן זכאי ואמר תורתכם מעשה כשפים, שהטמא מת מביאים אפר וזורקים עליו ואומרים טהור טהור. אבל לישראל עם קרובו נגלה הטעם. אבל לעתיד ונגלה כבוד ה' ויתגלה מעלת וקדושת ישראל לעין כל, אז יתגלה הטעם לעין כל, והבן כי נכון הוא בס"ד.

עוד ביאור על המאמר הנ"ל. ועל דברי רש"י (ד"ה קרב) שאמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת, דהנה איתא במדרש (ויק"ר י' ג') ויעש אהרן את העגל, (שמות לב ה) אמר מוטב יתלה החסרון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה הואיל וכך עשית, לא תזיז מן הפלטין שלי, שנאמר (ויקרא כא יב) ומן המקדש לא יצא. והנה בספר ברית שלום (פרשה זו) פירש המדרש הנ"ל, דהא קשה מאי מעליותא יש בזה שתלה החסרון בו ולא בהם, ופירש על פי הגמרא זבחים (דף מ"א ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל, מפני נאמר פרוכת הקדש בפר כהן משיח (ויקרא ד ו), ולא נאמר בפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד יז), משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, אם רובן סרחו אין פמליא שלו קיימת, עד כאן לשון הגמרא, ועיין שם פירוש רש"י. והנה זה היה כונתו דאם יהיה החסרון בו שהוא יחיד ואין קדושתו יתברך מסתלקת, אבל אם יתלה החסרון בהם, אם כן יחטאו הרבים וח"ו קדושתו מסתלקת, וזה היה ממש מסירת נפשו ורוחו ונשמתו על קידוש השם יתברך. והשי"ת החופש סרעף לב וכליות, אמר מדה כנגד מדה הואיל וכונתך לבל יסתלק קדושתי, לכך לא תסתלק אתה מקדושתי, ודפח"ח. ונמצא לפי זה דוקא על ידי עשיה זו, נבחר לשמש תמיד לפניו ית"ש. ועל פי זה יתבאר שהיה אהרן בוש, והיינו מפני אותו החטא, ואיך ישמש לפניו כמו כהנים ששמשו בבית חוניו (מגילה י' ע"א), והבן. ועל זה אמר משה למה אתה בוש, ר"ל משום דבר זה שאתה בוש ממנו, לכך נבחרת כנ"ל. ועוד י"ל, על פי אמרם ז"ל (ברכות י"ב:) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו כל עונותיו, ודו"ק. ונחזור לענינינו לפרש המאמר הנ"ל, דהנה הפסוק (תהלים צט ו) מדמה משה ואהרן וגו' קוראים אל ה' והוא יענם, והנה במשה הוא כפשוטו שקידש שם שמים כמה פעמים, במצרים העתיר ונעשה תיכף בקשתו, כמו שנאמר (שמות ח כו) ויעתר משה אל ה', וכן בקריעת ים סוף ויצעק משה אל ה' (שמות יז ד), ונענה ונקרע הים, וכמוהו הרבה פעמים. וכן בשמואל הלא קציר חטים היום וגו' (שמואל א' יב יז). אבל אהרן לא מצינו בו שקידש שם שמים, ואדרבה ח"ו חילול מצינו, אלא על כרחך צריך לומר דהחילול הוא קידוש, שמסר נפשו ורוחו ונשמתו כדי שישאר קדושת השם במקומו, ועל פי זה יבואר המאמר הנ"ל, והבן כי נכון הוא בס"ד.

ויחשוב שאני רוצה תמיד לעשות לו נח"ר ולעבוד אותו תמיד ותמיד תהי' מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו ית'. וזהו פי' הפסוק ברמז ומן המקדש לא יצא וכשיאריך לדב' מעניני העוה"ז יהי' במחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה כמו האדם שהולך מביתו ולחוץ ודעתו לחזור תיכף ובעת ההליכה חושב מתי יחזור לביתו כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקרי בבורא ית' אף בעת שהוא מדבר בעניני העוה"ז ויחזור תיכף מחשבתו לדיבוק הראשון. וזה שאמר דוד לשלמה בנו הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ פירוש כמו אדם שהולך בדרך ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו: