חסידות על ויקרא כג:ד

וְעִקַּר כֹּחַ קְדֻשַּׁת יוֹם־טוֹב הוּא תָּלוּי בַּצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ״ג:ל״ז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה כד): אַל תִּקְרֵי אֹתָם אֶלָּא אַתֶּם.

אלה מועדי ה' כו'. פי' שביו"ט מתגלה חיות פנימיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים אשר תקראו כו' מקראי קודש. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה כי יכולין לקרוא הקדושה ביו"ט. וגם הקדושה קוראת לאדם ע"כ. ופי' קודש הוא נקודה הפנימיות שאף שמחי' הכל היא נבדלת מהגשמיות שהשי"ת קדוש ונבדל. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שמחי' הכל. רק שנסתר בעוה"ז זה. וביו"ט מתגלה. וז"ש בזוה"ק אמור מה רב טובך כו' כי ביו"ט נתגלה חיות הפנימיות שהוא אור הנגנז לצדיקים שהם מרגישין אור זה גם בעשי' [כמ"ש במ"א]. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב שיש בו מאור הגנוז והוא כנ"ל. וז"ש מועדים לשמחה כי כשמתגלה שורש החיות של האדם ושל כל הבריאה ממילא יש שמחה. ולכך ביו"ט יכולין למצוא הארה הפנימיות שיש בכל דבר. וז"ש יראה כל זכורך. יראה יראה. כמו שבא לראות בא להראות ע"ש בגמ' שהוא כנ"ל שהאדם יכול לראות חיות הפנימיות והוא נק' זכורך. פני ה' אלקיך הוא ג"כ נקודה הפנימיות שיש בכל דבר נק' פני ה'. ומבקשין והשיאנו כו' ברכת מועדיך להיות נדבק מעשה האדם בשורש ע"י אור היו"ט. וי"ל השיאנו כמו משיאין משואות להיות מקושר בשלהבת אהבה לשורש החיים ברכת מועדיך כי כל חיות השנה ע"י התקשרות בשורש החיות שזה מתגלה ביו"ט:

עוד יש לפרש המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד'), ועל פי זה יהיה שייך לכאן כל המדרש, כי זה לשונו: זה שאמר הכתוב (תהלים יט ג) יום ליום יביע אומר, תניא בא' בתקופת ניסן ובא' בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ופורעין זה לזה בפיוסין הכל בלי שטר ובלי גזר דין, הוי יום ליום וגו', אבל למטה כמה שטרות וכמה גזר דין וכו', דלא כהיפה תואר שהוא רק דרך אגב. בהקדים מה שכתב היפה תואר בשם ש"ט, וז"ל: בשעה שהזקנים מעברים השנה, נוטלין מן היום ונותנים ללילה ומן הלילה ליום וכו', עד בכל הארץ יצא קוום (תהלים יט ה), והם אומרים מתי ראש השנה ואימתי המועדות, עד כאן עיין שם. ונ"ל דהמדרש רבה כיון לדברי הש"ט, דעל הפשוט קשה טובא, מאי מתמה דאינו צריך להם לפסוקי דינין ומה הלואה ופרעון שייך בה, הלא גלגל הוא דהדר בטבעו בלי השתנות מששת ימי בראשית ומה משמיעני. אבל הכונה בדברי הש"ט דמסכימין לדברי הבית דין, והכי פירושו בא' בתקופת ניסן וכו', מכאן ואילך וכו' ופורעין זה לזה בפיוסין וכו', כי זה מטבע ששם בהם הבורא בחק ולא יעבור מצד עצמם כמ"ש, אבל למטה משנין אותן מטבעם כמה שטרות דכותבין לגולה כמבואר במסכת סנהדרין (דף י"א ע"ב), וכמה גזרי דינין לעבר ולעשות מלא וחסר, והיינו כדברי הש"ט שמודיעין המועדים, בכל הארץ יצא קום הן למטה והן למעלה בגלגלים שמסכימין הליכתן לקביעות הבית דין, וכנ"ל ברור והוא נכון בס"ד. ועל פי זה נראה פירושא דקרא ומעשה ידיו מגיד הרקיע, דדרשינן בכתובות (דף ה' ע"א) מעשה ידיהן של צדיקים, מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר. ולפי דברי המדרש הנ"ל אין צריך לומר דהיינו מטר, רק דקאי על קבועות והשתנות הליכתן, והבן. והיינו יום ליום יביע אומר, שהיה ראוי להיות ארוך ונתקצר או ההיפך, או לפי דברי המדרש מי מגיד הרקיע, ומפרש ואזיל עד בכל הארץ וגו'. ונקדים דאיתא במסכת ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ואמר ר' יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר (ויקרא יא ח) ובנבלתם לא תגעו, תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן מוזהרין, בני ישראל אין מוזהרין, והלא דברים קל וחומר ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אין מוזהרין, טומאה קלה לא כל שכן, אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, ברגל, עד כאן. ולכאורה משמע דכהנים מוזהרין על מגע נבלה, אבל אין זה אמת, רק הפירוש הוא כמ"ש הפני יהושע שם, ותהילי"ת כיוונתי לדבריו, עיין שם. ועדיין קשה תרתי, א', דאמר שם בגמרא בני אהרן, בני אהרן מוזהרין וכו', משמע דמייתורא קא דריש, והלא בלא יתורא כיון דלא מזהיר רק לכהנים, מהיכי תיתי נימא דיהיו מוזהרין בה ישראל. ועוד קשה בהקושיא דאיתא בגמרא ומה על טומאה חמורה כהנים מוזהרין וכו', דהאי לישנא משמע דכהנים מוזהרין על טומאה קלה, ובאמת זה אינו דמדאזהיר להו על טומאה חמורה, שמע מינה דאין מוזהרין על טומאה קלה, אם כן הכי הוי ליה למימר אמור אל הכהנים וגו', מדאזהר לכהנים על טומאה חמורה, שמע מינה דאין מוזהרין על קלה, ומה כהנים אין מוזהרין על טומאה קלה, ישראל לא כל שכן. והנ"ל דמדאזהר לכהנים על טומאה חמורה, אינו מוכח דאין מוזהרין על קלה, דיש לומר דגם על קלה מוזהרין מכח ובנבלתם לא תגעו, והא דאזהיר על חמורה ולא סמך על קל וחומר דאתיא מקלה, משום דאין עונשין מן הדין (סנהדרין נ"ד ע"א), ואם כן איצטרך קרא רק לעונש, ואם כן ממילא הוה אמינא דגם ישראל מוזהרין על חמורה מכח קל וחומר דאתי מנבילה, והא דבאזהרה דחמירא נאמר כהנים, לא אימעטו ישראל רק מהא מילתא דבא הכתוב הנ"ל להורות דהיינו לענוש, אבל מהקל וחומר לא אמעוט, לכך איצטרך בני אהרן למעט, ומיושב שני הקושיות. וכיון דאמעטו ישראל לגמרי מחמורה, על כרחך גם בקלה אינן מוזהרין, ועל כרחך הקרא ובנבלתם וכו' דאיירי בין בישראל ובין בכהנים, איירי ברגל, וכיון דאיירי ברגל, ממילא דאין אזהרה לשאר ימות השנה גם לכהנים, וזה ברור. ועיין בסוטה (דף כ"ג ע"ב) שם בגמרא וכל מנחת כהן וכו' (ויקרא ו טז ב), כהן ולא כהנת. ושם בגמרא (סוטה כ"ג ע"ב) בני אהרן ולא בנות אהרן, ושם בתוספת ד"ה כהן, וכן הוא בקדושין (דף ל"ה:), ועיין בחולין (דף קל"א סוף ע"ב, ודף קל"ב ריש ע"א שם) ובמזרחי בפרשה זו בד"ה בני אהרן יכול חללים, ודוק היטב. ומכל זה מבואר דאף אם נימא דמכהנים לא אמעטו כהנת, משום דהשוה הכתוב אשה לאיש (סוכה כ"ח ע"ב), אבל זרים ודאי אמעטו, ועל כרחך כמ"ש. וגם צריך לומר דמבני אהרן תרווייהו ממועטי, בנות אהרן, וגם זרים, דבני אהרן דוקא, וזה ברור. ונחזור לענינינו דמפסוק הנ"ל אמור אל הכהנים וגו', מבואר דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, דמיניה מוכח דאי אפשר לפרש קרא ובנבלתם לא תגעו כמשמעו, רק דעל כרחך איירי ברגל, והא דלא מפרשינן דאיירי בשבת, על כרחך הקבלה היה ביד חכמינו ז"ל דאין החיוב הזה בשבת. ויש ליתן תבלין לזה דהא עונת תלמיד חכם משבת לשבת (כתובות ס"ב ע"ב), ויש רמז לזה מהאר"י ז"ל ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא טז) כנודע, והנה איתא בסוגיא דשמונה עשר דבר (שבת י"ד ע"ב) דטבול יום טמא הוי, דכתיב (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, מכלל דעד השתא טמא הוא, והבן. ויש להבין למה באמת לא הוי בשבת חיוב לטהר עצמו, וברגל הוי חיוב לטהר עצמו, והלא שבת קדושתו חמורה. וצריך לומר על פי הגמרא ברכות (דף מ"ט ע"א) שם אין חותמין בשתים, ומקשה מקדש ישראל והזמנים, ומשני ישראל דקדשינהו לזמנים, ופריך ממקדש השבת וישראל והזמנים, ופירש רש"י (ד"ה מקדש) דכאן אי אפשר לשנויי כדלעיל, דשבת לא מקדשי ליה ישראל דקדישא וקיימא, מה שאין כן המועדים דתליין בבית דין דאתם (ויקרא כג ד), אפילו שוגגין וכו' (ר"ה כ"ה ע"א), עיין שם. ומהאי טעמא מקדמינן שבת לישראל, וישראל לזמנים, והבן. ואם כן לפי זה שבת הוי רק מעשה שמים, ומועדים הוי מעשה צדיקים, כמו דדרשינן (יבמות ק"א ע"א) כולך יפה רעייתי ומום אין בך (שיר השירים ד ז), שצריכין הסנהדרין להיות מנוקים מכל חטא, ואף בדיני ממונות צריך שיהיה בו ז' דברים, כדאיתא בחו"מ הלכות דיינים, ואם כן הרי תולה בהסנהדרין, ולכך החיוב לטהר עצמו טפי משבת, משום דגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל אמור אל הכהנים וגו', דמזה מבואר דחייב לטהר ברגל, וקשה למה עדיף משבת, ועל כרחך צריך לומר משום דגדולים מעשה צדיקים דרגל מעשה צדיקים הוא, זה שאמר הכתוב יום ליום יביע, ופירושו כמו שמבאר המדרש וכמו שפירשתי לעיל בדברי המדרש, אם כן הרי מבואר דרגל מעשה צדיקים הוא, וגם מבואר כפי מה שפירשתי יום ליום יביע אומר, והא דמעשה ידיו מגיד הרקיע, דהיינו מעשה צדיקים שעל ידיהן נשתנה הליכות המזלות, אם כן מכאן גופיה מוכח דגדולים מעשה צדיקים יותר וכו'. והיינו זה שאמר הכתוב יום ליום יביע אומר, ואם כן הדרך הזה הוא בשני פנים, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.