חסידות על ויקרא כג:טז

בפרשת אמור וספרתם לכם וגו' עד תספרו חמשים יום. והנה על לשון חמשים יום כתב רש"י שהוא מקרא מסורס וה"פ עד חמשים יום שהוא יום חמשי' ולא עד בכלל תספרו ע"ש. ואפשר לומר כי מבשרי אחזה אלוה כמו שקובעים זמן חתונה ביום שנדברו והותנו התנאים ואם הכלה חביבה על החתן וכן החתן על הכלה הם סופרים ומחשבים יום יום מתי יגיע עת דודים להתעלס באהבים ויקוו וייחלו לעת כי בא מועד ואז מדרך לחשוב ג"כ היום המוגבל אשר בו בעצמו יהיה שמחת הנשואין כיון שהם מצפים ומחכים עת שמחתם בחצי היום או בערב כי אז יהי' עיקר השמחה. ובכן ניחא שהתורה הקדושה רמזה לנו בחיבת הקודש שבינינו הגם שאנו מונין שבעה שבועות בסוד טהרת האשה לבעלה כנודע מזוה"ק עיקר הספירה והתוחלת היום ליום החמישי' והו' יום שמחת הנשואין והיחוד. ולזה אמר תספרו חמשים יום כי אין הענין נגמר רק בקדושת כתר שאנו ממשיכים מעולם הדיקנא עפ"י קדושת הלילה בתורה כנודע. ואמרו חז"ל כי במ"ת הקב"ה נדמה כזקן מחמת שבזה היום מתיחדים העולמות ונמשך הכתר מהדיקנא לחי עולמים כנודע. פי' כיון שבנ"י מתקדשים ומתטהרים ברגל כרצונו ית' מתפאר בנו יוצרנו כלומר זה הענין שעלה ברצונו לברוא העולם בשביל בנ"י ובכן נעשה כרצונו שהם עובדים אותו כראוי. ורמז לזה באמרם נתמלא הזקן עובר לפני התיבה. כי מילוי הזקן כשהזקן התחתון מתיחד עם הזקן העליון כנודע לי"ח ואז ב"פ זק"ן גימ' שד"י אשר בו היחוד. וזה עובר לפני תיב"ה כי לפני ת בא"ב הוא אות ש לפני י אות ט לפני ב אות א לפני ה אות ד ואותיות ש' ט' א"ד עולים שד"י שהוא המתיחד עם התיבה היא המל' כנודע: או יאמר כי נתמלא זקן פי' זק"ן במילואו זיי"ן קו"ף נו"ן האותיות האמצעות עולות כ"ב שכנגד כ"ב אתוון דאורייתא הניתנת ביום זה והם בגימט' חט"ה שהיו מקריבין שתי לחם ממנה. וסוף אותיות המילוי נפ"ן עולים ק"פ כמו שמות ע"ב ס"ג מ"ה שהם יורדים ומתיחדים עם התיבה המל' הוא ב"ן כנודע:

אבל נ"ל דפשטי' דקרא בפרשת אמור וספרתם וגו' שבע שבתות וגו' תספרו חמשים יום נדחקו בו ג"כ הלא אין הספירה נ' יום. ובלא"ה יש לדקדק בלה"כ עד ממחרת השבת השביעית נ' כמיותר. ונ' כידוע ענין הספירה דוגמת ספירת נקיים דאשה. (זוה"ק ח"ג צ"ז א') לזכך ולטהר כל מדותיו שהם ז' כל אחד כלול מז' ויום הנ' הוא נגד הבינה שבלב שמשם נמשכין כל המדות. וביצי"מ היה התגלות שלא בדרך הדרגה ועל זה רמזו בשיר השירים רבה על פסוק מדלג על ההרים מקפץ וגו' דאף שלא היו ראוים לכך האיר השם יתברך עיניהם על ידי הגילוי שכינה שהיה בלילה הזה דעברתי בתוך מצרים אני ולא השליח על ידי זה לכל בנ"י היה אור בכל חדרי לבבם מאור שכינתו ית' שדחה כל החשכות מהלב שהיו משוקעים בו ונזדכך הכל. רק שזה היה רק לשעה מה שהאיר השם יתברך בלבם ואח"כ נתעלם אור זה. ועל זה הוצרכו למנות הימים עד מתן תורה שישובו להזדכך כן על פסוק השתדלותם. דאחר שהאיר להם השם יתברך בא' ש"פ אעל פסוק שנעלם. ידוע דכל אור שנסתלק מכל מקום הרשימו נשאר ועל ידי זה נקל להם לשוב להשיג אותו אור על פי כחם והשתדלותם. עד שחזרו וזכו למתן תורה שהוא מה שנתן להם השם יתברך אור זה להיות קבוע כך. שזהו מתן תורה שניתנה להם ממדבר מתנה שהוא במתנה להיות שלהם דהורידה לארץ וכמה שכתוב (על זה י"ט א'). בסוף נק' תורתו. דהאור תורה נקבע בקנין בלב אחר ספירת הימים שממחרת השבת דפסח. וזהו דקרי לי' במקום זה שבת כידוע דשבת הוא קדושה דקבוע וקיימא שהשם יתברך קידשו בבריאת עולם מיד בלא השתדלות אדם כלל. משאם כן יו"ט דישראל מקדשי דהוא על הניסים דזכו להם ישראל בהשתדלותם. ואף פסח בכלל כל היו"ט דיצי"מ זכו לה ישראל על ידי שזעקו לד' ושמע צעקתם. אבל מכל מקום תוקף התגלות האור שהיה בו שהגיעו כ"י מיד מתוך תוקף הקטנות שהיו שם בעבודתם בחומר ולבנים ושאר מיני שיקוע שאז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) הללו עועל זה ושהיו במ"ט שערי טומאה. לתוקף הגדלות דגלוי שכינה בלב כל אחד וא'. זה לא היה מצד השתדלותם רק השם יתברך באהבתו ובחמלתו פסח ודלג על סדר המדריגות הראוי לאדם המגיע בהשתדלות. ומנין ימי הספירה היה להתגלות האור הגדול שיש בפסח שלא מצד השתדלות והוא הנקרא שבת. ומונין שבע שבתות היינו בכל ז' ימים יש ג"כ שבת דאחר כל ההשתדלות מה שנקבע בלב להיות כן אינו אלא מהשם יתברך. ועל זה היה במתן תורה כפיית ההר כגיגית לומר שהוא בע"כ ושלא מרצונם השם יתברך קובע בהם קדושה זו. ומכל מקום צריך ההשתדלות בימי הספירה קודם וכמו לעתיד נא' בחמה שפוכה אמלוך עליכם וכל כי האי רתחא לרתח ולפרוקונו (ר"ה ל"ב ב') אלא שצריך ההכנה מימי הגליות מקודם. ועל דרך שנאמר מגילה ו' ב' יגעת ומצאת ומציאה אינה אלא בהיסח הדעת כמה שכתוב סנהדרין צ"ז סע"א. אבל אחר כל היגיעה אינו אלא במציאה כי בכל עמל אדם ויגיעתו אי אפשר לו להגיע לשום ד' של קדושה שיהיה נקבע בלב. ועיקר הד' מציאה אלא שאינו בא אלא אחר היגיעה. וכמה שכתוב כי לקח טוב נתתי לכם שהתורה היא במקח ובמתנה כמשאז"ל (שמו"ר פכ"ח) והיינו דמצד יגיעת אדם תחלה הוא כאלו במקח זוכה בה אבל סוף הוא רק במתנה. ואחר כל השתדלות אדם בו' ימי המעשה הוא נקבע אח"כ בלב בשבת בקדושה דקביע וקיימא הבא מצד השם יתברך בלא השתדלות אדם כלל. וע"כ כל יו"ט דישראל מקדשי נקרא ג"כ שבת שאחר השתדלות ישראל השם יתברך קובע בו קדושה שלו. ויש שמונה ו' ואח"כ מקדש הז' כברייתו של עולם כמה שכתוב בשבת ס"ט ב'. היינו כפי סדר הראוי להשתדלות האדם הנברא בדמות העליון. ומקדש א' ואח"כ מונה ו' כאדם הראשון כי צריך אתדל"ע הקודמת דלולי זה לא יוכל להשיג בהשתדלות וכמו ימי הספירה שהם אחר שבת דפסח הנזכר. ועל זה הוא הקדמת אנכי ללא יהיה לך במתן תורה שבא שלא בדרך ציווי דאהתחלת אמונה לא שייך ציווי דאם לא יאמין לא ישמע לציווי. רק התחלת האמונה הוא מהשם יתברך ששופע בלב בנ"י להיות מאמינים ומשיגים אור זה דאנכי כו' ואז אח"כ יוכל לבוא בהשתדלות דמצות התורה. וכך כשבראו הש"י לאדה"ר הכניסו ליום השבת מיד לקלוט הקדושה הגדולה שבו כדי שיוכל אח"כ להשתדל בימי המעשה שיגיע לזה אח"כ בשבת הב' ע"י השתדלותו. וזהו הב' שבתות שא' שבת קי"ח ב' דלאמלא משמרין כהלכתן כו'. וכך בתחלת נתינת השבת לישראל גבי המן דבירכו וקידשו במן כמ"ש בברא"ר פי"א ע"פ ויברך ויקדש נאמר למרע"ה ביום א' והי' ביום הששי והכינו וכו' והוא אמרה לישראל ביום ו' ואע"פ שאז"ל דנענש ע"ז כמ"ש עד אנה מאנתם וגו' כמשאז"ל והובא ברש"י מ"מ הוא הביא בעצמו ג"כ אח"כ שם מאז"ל ב"ק צ"ב א' ע"ז דבהדי הוצי כו'. והיינו דודאי משה לא במרד ח"ו או בשכחה לא שם על לב לאמרו רק דהוא ידע והכיר מדריגת ישראל שלא יוכלו להגיע בהשתדלות' להשיג אח"כ קדושת שבת ע"י השתדלותם רק כאשר יבוא להם תחלה קדושת שבת הראשונה מצד הש"י. ורק לו נאמר מיד ביום א' כי הוא כבר הי' בו אור קדושת שבת א' מקודם והי' די לו הקדושה דשבת דאפקוד מכבר במרה כמ"ש בשבת פ"ז רע"ב שקדמו. ומ"מ בהדי הוצי כו' שהי"ל להכניס קדושה זו גם בלבם בהיותו עומד סמוך להם ובהדי הדדי קיימו ואז הי' יכול לומר להם ג"כ ביום א' ולא הי' חוטאין עוד בשבת הבאה:

[אשובה עוד לבאר בפסוק (ויקרא כג טו) וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימו"ת תהיינה (ויקרא כג טז), עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום. הנה יש להתבונן תיבת תמימות על פי פשוטו. וגם תיבת תהיינה (כמ"ש לעיל) אין לו ביאור, וכי הזמן מסור בידנו ליתן לו הויה וקיום, הלא הש"י מחיה חיים בזמן שרוצה, וכבר דברו בזה חז"ל במדרשיהם (כמ"ש לעיל). ועוד דקדקו הראשונים הלא אין מצות הספירה רק ז' שבתות, כדכתיב ז' שבתות תמימות, ואחר כך אמר תספרו חמשים יום (עיין בגמרא מנחות (ס"ה ע"ב)). והנה על פי מ"ש כבוד מחו' הרב הקדוש בעל קדושת לוי זצק"ל טעם שאין מברכין שהחיינו על מצות הספירה, דהנה מצות הספירה היא כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת לבעלה לטהר את עצמה אחר ספירתה. והנה כל מגמתה ותשוקתה להגיע ליום השמיני, דהיינו אחר שיעברו ימי ספירתה ויבוא יום הטהרה ותתחבר את עצמה לבעלה, וענין ספירתה הוא כדמיון איזה איש המצפה לאיזה יום התענוג, אבל יודע שהיום ההוא עוד במרחק הזמן כמה ימים, והנה הוא סופר בכל יום כמה ימים יש לו עוד להמתין ליום המקוה ההוא. ובבוא יום המקוה ההוא, הנה באה תשוקתו ועיקר מגמתו אשר אליו היה מצפה ומשתוקק בכל הימים הנספרים, (כענין שפירשנו) וכן שמעתי גם כן בפסוק (בראשית כא ד) וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים. הנה ביו"ם הח' מיבעיא ליה. אך הוא כמו שפירש רש"י בכל מקום, וכן הוא על פי הדקדוק שלש"ת שבע"ת שמנ"ת, מורה על חיבור כל הימים הללו ביחד, וכמו שלעז רש"י ז"ל (שמות י כב) אישייני"ץ. והנה אברהם לגודל תשוקתו לקיים מצות בוראו, ובפרט מצוה כזאת למול את בנו לח' ימים (שעדיין לא טעם טעם המצוה הזאת), הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני היה מצפה ומשתוקק מתי יבוא יום השמיני ותתמלא תשוקתו במה שיקיים מצות בוראו, הנה מיום שנולד יצחק עד יום השמיני היה מצפה ומשתוקק ליום ההוא המקווה, אם כן כל השמונת ימים היו בחיבור יחד לפועל ההוא, על כן נכתב שמנת ימים בחיבור כל השמונה ימים יחד בתמימות, הבן. וכמו כן פירשנו מאמר משה בעת פטירתו אמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא ב), מה תלמוד לומר היום, (ודברי חז"ל (סוטה י"ג ע"ב) ידוע, ולפי הפשט לא נדע). אבל יתפרש על פי דברי רבי שמעון בן יוחאי באידרא זוטא (זוהר ח"ג רצ"א ע"ב) קודם פטירתו אמר שכל ימיו היה מחכה ומצפה ליום ההוא, כי כל מה שהצדיקים משיגים קודם פטירתם, אינם יכולים להשיג כל ימי חיותם, וכמ"ש (תהלים קד כט) תוסף רוחם יגועון. וז"ש גם כן משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, דבכל המאה ועשרים שנה היה מצפה ומשתוקק להשגות היום ההוא, הנה כאשר בא היום ההוא נגמרה אצלו תשוקתו מכל הק"ך שנה בחיבור. וז"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, הבן הדבר. והנה כתב הרב הקדוש הנ"ל שעל כן אין מברכין שהחיינו על מצות הספירה, כי אין התשוקה על הימים הנספרים, רק על היום שאחר ימי הספירה, אז מברכין שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, כי כל ימי הספירה היינו סופרים ומצפים ליום הנכבד והנחשק ההוא, זה תוכן דבריו בקצת תוספת ביאור. ולדעתי זה שיש לפרש בפסוק וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה, היינו שתספרו בתשוקה הנכבדת מראשית הימים עד סופם, מתי יבוא יום הנועד ההוא יום מתן תורתינו, וכיון שבכל יום תהיו סופרים ומצפים ליום הנכבד ההוא יום החמשים, אם כן כל הז' שבתות תהיינה תמימות היינו מחוברות, (כמ"ש לעיל בפסוק וימל אברהם וכו' בן שמנת ימים), עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, היינו כל הז' שבתות תהיינה מחוברות למספר החמשים, על כן יום החמשים אינו לספירה, כי כבר בא יום הנכבד אשר אליו נספר המספר, הבן הדבר: