חסידות על ויקרא כז:י

המבואר מזה דעל ידי קדושת המשכן והמקדש, היה לעליונים עליה נפלאה, ממה שיש להם זולת המשכן והמקדש, ולכך נתמעטו הכנפים אחר החורבן, (וממילה) [וממילא] מובן דקודם שהוקם המשכן והמקדש, גם כן לא היה להם רק ד' כנפים, וכשהוקם המשכן והמקדש ניתוסף להם שני כנפים, ולאחר החורבן חזרו ונתמעטו ונשארו כבתחילה, וזה ברור. והנה ידוע דטוב לשון הקודש בשמות נרדפין, דכל אחד הונח על הוראה מיוחדת אף דהן ענין אחד, כמ"ש האברבנאל בפסוק (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר, רק דלפעמים הושאלו מזה לזה. וכן כאן הרדיפה נאה הכל על תואר יופי, מכל מקום יש לכל אחד הוראה מיוחדת, וכאן אבאר הצריך לענינינו, דהיינו הדר, ונאה. דהנה פרי עץ הדר (ויקרא כג מ), הוא על עצמות שהפרי היא עצמה נאה, וכן (איתה) [איתא] (שבת קנ"ב ע"א) הדרת פנים הוי ליה. ונאה, עקרו נאמר על הפעולות, כמו שאמרו (חגיגה י"ד ע"ב) נאה דורש ואין נאה מקיים, או ונאה מקיים. וכן אמר רבי עקיבא לטורנוסרופס איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם (תנחומא תזריע סי' ה'). ועל פי זה יתבאר המדרש, דאמר דשמע משה בהמשכן כשהוקם קול הדר, דהוא תואר העצמות, דהיינו השבח מהשני כנפים הראשונים שמשבחין ומפארין העצמות, דהיינו בשתים יכסה פניו. קול נאה הנאמר על הפעולת, דהיינו בשתים יכסה רגליו שמשבחין אותו בהפעולות והעילולים ממנו ית"ש עובד גבורתיה. קול משובח, היינו השתים יעופף שעיקר השבח מהן, כמו שאמרו רז"ל בחגיגה שהבאתי לעיל שבהן אומרים שירה. וכיון ששמע משה קול שש כנפים שלא היה מעת הבריאה רק ד' כנפים, (ואתה) [ועתה] ניתוסף שני כנפים, מזה ידע שמכאן יהיה עיקר השראת שכינה, ועל ידם יהיה גדולה לעליונים בכאן יותר מבגבהי מרומים, לכך ניתוסיף להם כנפים, הבין שזה נשיאת פנים גדול מאוד לישראל, שעיקר השראתם יהיה בכאן, וכל העליונים ישפעו מכאן. לזה אמר אשמעה מה ידבר האל ה', דלנשיאת פנים משמשים שני שמות אלו שכובש כעסו בחזקה, ואם כן מרחם וגומל חסד כמ"ש לעיל. ועל זה אמר המדרש ולמה, ר"ל למה צריך לשני השמות, הלא בשם ה' לבד די, כי לנשיאת פנים לישראל אין צריך יד חזקה, דהא מגיע להם בדין כמ"ש לעיל מדה כנגד מדה, ואין צריך לומר אל המורה על כובש מדת הדין בחזקה. ועל זה משני מפני שעד שלא הוקם המשכן היה תחרות בין הקב"ה ובין ישראל מפני העגל דייקא, דהוא חטא עבודה זרה והוי ככופר בכל התורה כולה, ולא מהני הדקדוקי מצות, ואין מגיע נשיאת פנים מן הדין, לכך צורך ליד חזקה לכבוש מדת הדין, ולכך תואר בשם אל ה', נ"ל והוא פלא בס"ד והבן. והנה ידוע דעושה שלום במרומיו כתיב (איוב כה ב), והוא עיקר השלום אם הכל מסכימין ואין קטגורים. והנה איתה (במדרש במ"ר פ"א א') על הפסוק (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל, כשעושה הקב"ה צדקה, מפרסם היום והחדש והשנה שנעשה בו, כההרים הללו שהם מסויימין בעולם. ומשפטיך תהום רבה, כשעושה משפט, מעלים היום והחדש והשנה, כתהום שהוא מכוסה ונעלם. ופירש ביערות דבש (חלק ב' דף ע' עמוד ד') לפי שכל דבר שנעשה נגד הפמליא, אינו נעשה כל כך במהירות וזריזות, לפי שהשר והמזל והכוכב שבאותו יום הם נגדו, נעשה בעצלתים, מה שאין כן כשהכל מסכימין, נעשה בזריזות ובמהירות. לכך כשעושה הקב"ה טובה, מסבב שיהיה ביום מעותד לטוב, שהשר והמזל והכוכב כולן מעותדין לטוב, כדי שיעשה הדבר בזריזות ובמהירות, כי חפץ חסד הוא ית"ש. אבל כשעושה דבר רע ח"ו לעונש, מסבב דוקא ליום מעותד לטוב ולא לרע, כדי שיעשה בעצלתים ולא בזריזות ואולי ישובו ביני וביני. לכך בצדקה מפרסם היום, שהיום בעזר הטוב ההוא שמסכים לו ונעשו בזריזות על ידו. אבל במשפט מעלים היום, כי אין היום בעזר הדבר הנעשה ואדרבה הוא נגדו, עד כאן דבריו בשינוי הלשון. היוצא דכשהפמליא מסכימין, הוא נעשה במהירות ובזריזות, מה שאין כן כשאין מסכימין. והשתא יובן תשובת השי"ת דאמר לו ית"ש למשה לא כשעלה על דעתך דהנשיאת פנים נעשה ביד חזקה שהכל מקטריגים עליו, ואם כן לא היה נעשה כל כך בקירוב ובמהירות רק בעצתים ובריחוק, כי אם טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שיסבב הקב"ה שיהיו הכל מסכימין, כי היה ניחא לעליונים ותחתונים, כי כולם היה להם עליה גדולה על ידי המשכן כמ"ש בהכנפים. וזה שאמר לו ית' למשה שלום אני מדבר, כי הכל מסכימין ואין קטורים, ולא כמו שאתה חושב שהוא ביד חזקה לכבוש המדת הדין והמקטריגים כמו שאמרת האל ה' כנ"ל. באותה שעה שמח משה כששמע טובה כפולה כנ"ל, ואמר אך קרוב ליראיו ישעו כנ"ל שיהיה בקירוב ובמהירות ישעו, לשכון כבוד בארצינו השראת שכינתו העקרית יהיה בכאן כיון שהכל מסכימין. ועל זה אמר ר' יהושע בן לוי שמגוף הפרשה אנו למדין זאת שאז נתרצו כולם, דמה כתיב למעלה מן הענין ישא ה' פניו אליך, שהוא דבר שמלאכי השרת מקטריגים עליו כנודע, ועליה כתיב וישם לך שלום, דהיינו בשלום ובריצי' כולם, וסמיך ליה ויהי ביום כלות משה וגו', למדרש סמוכין דאז בהקמת המשכן, הנשיאות פנים לישראל היה בשלום ובהסכמת ורצון הכל, והוא ביאור נפלא על המדרש הנ"ל בס"ד.

ונבאר אותו על דרך משל, למשל המלך עשה לעבדיו לאחד ראש ואחד עשה ראש יותר גדול ולאחד עשה ראש על כל ראשים והם יושבים לפניו. ובתחילה יושב לפניו הראש על הראשים ואחר כך כל אחד כבחינתו. והנה כשהמלך רוצה להראות לעיני כל ולהתפאר במלכותו ולהראות ממשלתו אשר בידו להשפיל ולהרים כפי רצונו והכל ברצונו אז לפעמים לראש על הראשים עושה ראש פשוט ולראש פשוט עושה ראש על הראשים כרצונו לזה להשפיל ולזה להרים. והבחינה הזאת אצל המלך נקרא קשוטים, כי המלך מקשט עצמו במלכותו ובבחינה הזאת כשמהפך השם אדנ"י כאשר בארנו שארבעה אותיות אלו רומזים לארבעה עולמות זה למעלה מזה. ולפעמים כשמשנה ומהפך השם הזה ועושה לפעמים הד' בראש ולפעמים הנו"ן בראש ולפעמים היו"ד בראש זאת נקרא קשוטי כלה. והבחינה הזאת רמוזה בספר יצירה, כיצד שקלן והמירן וצרפן זו בזו, כי מלות המירן רומז על חלופי אותיות לשון הכתוב (ויקרא כז, י) ואם המיר ימיר וכו', ולשון והיה הוא ותמורתו. ובבחינה הזאת הוא כל צרופין של אלפא ביתא, כי ידוע באורייתא ברא קודשא ברוך הוא עלמא באלו האותיות וכל אות מיוחד לעולם מיוחד. וזהו עלה בבחינה הזאת כאשר בארנו בתחילה, כי הצרופים רומזים על בחינה הזאת, כי כשברא עולם העליון אז הסתכל גם כן בעולם התחתון איך יהיה מקבל העולם התחתון ממנו ואיך ישפיע עליו ועל דרך זה הצירוף הוא א"ת. ועל הבחינה הזאת כשעלה ברצונו הפשוט העולם השני של עולם התחתון למעלה מעולם התחתון אז הסתכל גם כן בעולם העליון איך יהיה ואיך ישפיע עליו ואיך יקבל ממנו וזה הצירוף הוא א"ש. ועל דרך זה כשרצה לברוא עולם השלישי למעלה מעולם התחתון אז גם כן הסתכל בעולם העליון איך ישפיע הוא עליו ואיך יקבל ממנו ועל הבחינה הזאת הצירוף הוא א"ר וגם הסתכל בעולמות אשר למטה ממנו מעולם השלישי איך הם יקבלו ממנו ואיך ישפיע עליהם. ועתה צא וחשוב ודו"ק היטב ותבין כל צרופי התורה על דרך שבארנו ודו"ק:

וזהו הענין וזרח משעיר למו הופיע וכו' (דברים לג, ב), הנה לכל מבין יקשה הלא כבר חלקו עשו עם יעקב קודם הלידה עם ב' עולמות זה נטל חלקו בעולם הזה וזה נטל חלקו בעולם הבא, אם כן מהיכן אנו מקבלים שפע עולם הזה. ואם תאמר שכר מצוה, הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנודע. אלא הענין, שכל אדם מישראל צריך לעבוד הבורא בדביקות והתלהבות הנפש מאוד בכל עת ורגע כמו שהשם יתברך משגיח עליו בכל עת ורגע ואינו מניח אותו חלילה בלי השגחה אפילו רגע אחד וזהו רחמנות השם יתברך שמראה לו לפעמים לאדם שמשגיח בנתנו שפע רב ואין זו שכר מצוה רק הכונה לעבדו על להבא ואז אפילו על פי פשוט יכול להבין שהשם יתברך משגיח עליו ואינו מניחו רגע בלי השגחה וזהו כוונת וזרח משעיר למו, מחלק השייך לשעיר. וכן הופיע וכו', היינו קושיא הנ"ל. והתירוץ מימינו אש דת למו (שם) רצה לומר מה שנותן להם חלק משעיר הוא מימינו, מחמת אהבת השם יתברך המכונה בשם ימינו. וזהו אש דת למו, היינו שיתלהב לבם על מה שנתן למו. ולזה הטעם קרא אברהם שם בנו יצחק, כי בא מחמת שהיה שמח בביאתו לכן היה יצחק בבחינת יראה, כי בא בעבור שמחה ושמחה שורשה אש ואש היא יראה. והנה בחינת שמחה אינה תמידיות כי הוא בבחינת מקבל מזה שגרם השמחה והחכמה שלה היא תמידית, וזהו החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) והנה מחשבה אותיות בשמחה ומחשבה היא ראשונה ותמידיות וכשאדם בא לאין ומדבק עצמו במקור החיים ואז שופע עליו חיות ואז בא לעולם התמורה ומעלה אותו לאדון הכל להיות הכל דבוק בהשם יתברך חי וקיים לעד וזהו סוד והיה הוא ותמורתו יהיה קודש (ויקרא כז, י) וזהו שאמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי ברכות ב, ד) בט' באב נולד משיח, כי אז הוא עולם התמורה ואז יכול להיות הגאולה: