אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֺ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי׃
ישמח משה
בהר סיני (ויקרא כה א). ברש"י (ד"ה בהר) מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו בסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים וגו', עיין שם. והנה המזרחי פירש להא דהתורת כהנים דמנא לן למילף לכל המצות, דהיינו משום דמדה היא בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו', דשמיטה בכלל אלה המצות הוי (ויקרא כז לד), דקאי לכולי עלמא בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא על כל המצות, ע"כ לענין כללו דנאמרה בסיני ויצא מן הכלל ללמד גם על הפרטים, אם כן מלמד על הכלל כולו, רק הקשה המזרחי על התורת כהנים הנ"ל למה ליה לתרץ על הך קושיא דמה ענין שמיטה וכו', דר"ל בהר סיני למה נאמר כיון דכל המצות נאמרו מסיני, הך תירוצא דילפינן מינה לכל המצות, דהא בלא זה דילפינן מיניה לכל המצות, מתורצא הך קושיא דצריך קרא לפרטים דשביעית, רק דממילא ילפינן מחמת הך מדה, והכי הוה ליה למימר אלא דקרא אשמועינין דנאמרו בשמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני, ומה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, כך כל המצות כולן וכו'. והניח בקושיא ולא תירץ (כולם) [כלום], ובאמת קושיא עצומה היא. והנה לכאורה י"ל דכונת רש"י במ"ש ונ"ל וכו', היה ליישב קושית המזרחי הנ"ל, דר"ל לפי שלא מצינו שנשנית בערבות מואב, למדנו שגם הפרטים דשביעית נאמרו מסיני, ואם כן בהר סיני למה, אלא ודאי דבא ללמד על הכלל כולו. מיהו זה אינו, דאם כן אין ענין הך קושיא של תורת כהנים מה ענין שמטה וכו', תולה במה שאמר והלא כל המצות כולן מסיני נאמר, דהא י"ל דיש הפרש מחמת הפרטים, רק דקשה קושיא אחרת לגמרי, דבהר סיני למה והלא כבר למדנו ממה שלא נשנה בערבות מואב, ואין זה הקושיא של התורת כהנים. ועוד קשה דבאמת לא קשה דמכל מקום צריך לומר בהר סיני, לומר שלא נאמרו הפרטים באוהל מועד, דלא תימא דבאהל מועד דכתיב בריש ספר ויקרא, קאי על כל הפרטיות שבספר ויקרא כמ"ש המזרחי שם, ודו"ק.
שפת אמת
וע"ד הרמז פקודי המשכן הם המצות פקודי ה' ישרים. והם מביאין השראת השכינה. לכן נקרא פקודי המשכן משכן העדות. פי' איך בא השראת השכינה ע"י המצות. ע"י שכל מצוה היא קבלת מלכותו ית' שהוא עדות שמשועבדים אנחנו לעשות רצון המקום ב"ה אבינו מלכנו. וע"י העדות זה שבני ישראל מעידין עליו ית'. משרה הקב"ה שכינתו על המצות. דאיתא הביט הקב"ה בתורה וברא העולם. להבין דברי חכמים יש לשים לב איך יצאו. מעשה בראשית מכח עליון שהוא גבוה מעל גבוה. אך ע"י התורה והמשפט. כי משפט יש בכל דבר איך להתנהג בדבר זה עפ"י התורה. ומצד זה יש קיום לכל המעשים מצד שיש להם שייכות אל התורה שהוא רצונו ית'. וכמו שברא הקב"ה העולם בכח התורה. כמו כן כפי מה שבנ"י מבררין זאת שכל קיום העולם הוא ע"י התורה ומצות שמתלבשין בעשי' כל כך מעוררין השגחתו ית' כמו בשעת הבריאה. וז"ש אורייתא וקוב"ה וישראל חד שמעידין זה על זה כדאיתא במד'. וזהו משכן העדות. והבן כי הוא כלל גדול בתורה:
ישמח משה
באופן אחר נ"ל המדרש הנ"ל. ובהקדים לפרש המדרש ילקוט (ילקו"ש רמז שס"ד) (וכן הוא בתנחומא ריש פרשה זו) אמר להם הקב"ה לישראל תורה שלי היתה ונטלתם אותה, קחו אותי עמה, הדה"ד (שמות כה ב) ויקחו לי תרומה, עד כאן. דהוא משולל הבנה, וגם מה בעי המדרש בזה. והנה לבי אומר לי בהבנת המדרש על דרך הפשוט, דרצה להורות בזה דגם הלימוד והעסק בתורה, יהיה רק בלתי לה' לבדו לעשות נחת רוח לפניו, ולא לשום כונה אחרת הנוגע להנאת עצמו, וכמאמר התנא באבות (פ"ד משנה ח') אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה וכו', ואל יאמר אשנה כדי שאקרא רבי וכו' (נדרים ס"ב ע"א), או לקנטר וכדומה, כי בכל אלו הכונות פיגול המה לא ירצה. ודרש סמוכין לפרשה שלמעלה, דלעיל מיניה מדבר בלימוד התורה דכתיב (שמות כד יח) ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, דהיינו שלמד שם כל התורה שבכתב ושבעל פה, ובא הפסוק שלאחריו להזהיר דהלימוד יהיה לשמו יתברך דוקא, ומרומז בויקחו לי, דהיינו שהלימוד דנקרא לקיחה כדכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב, יהיה לי ר"ל לשמי, ולזה כיון המדרש במליצתו אמר להם הקב"ה וכו' קחו אותי עמה, דהיינו שיהיה כל כונתכם בהלימוד לשמי ולעשות נחת רוח לפני, והבן. והנה כדי להמשיך גם התיבות מאת כל למה שלמעלה, נ"ל בהקדים לפרש הפסוקים (בפרשת ואתחנן) ועתה למה נמות וגו', (דברים ה כד) קרב אתה ושמע וגו', (דברים ה כה) ויאמר ה' אלי שמעתי וגו' היטיבו כל אשר דברו, (דברים ה כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. דמה זה ההטבה שלא רצו לשמוע קול אלקים חיים מדבר להם רק מפי משה, ובפרט לפי מה שדרשו רז"ל בפסוק ואת תדבר אלינו, שנאמר בלשון נקבה לפי שתשש כחו של משה כנקבה, ואמר להם וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני (והובא ברש"י פרשת ואתחנן [ד"ה ואת]), ומדוע זה הוטב בעיני ה' ובעיני משה רע. והנ"ל בכל זה, דהנה איתא במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) אלה המצות (ויקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וביבמות (דף צ' ע"ב) אליו תשמעון (דברים יח טו), אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו. והנה מובן דהשני סוגיות אינם סותרין את עצמם, דמה שאין הנביא רשאי לחדש דבר, היינו דווקא לעקור המצות עולמות הוא דאין רשאי, אבל אם השעה צריכה לכך כדי לגדור פרצת הדור כגון אליהו בהר הכרמל, ואחר זה יוחזר לכאשר היה, מצוה לשמוע להנביא המפורסים בדורו לכל ישראל, והעובר על דבריו חייב. וזה שדייק הגמרא הכל לפי שעה שמע לו, וכן הוא ברמב"ם (פ"ט מהלכות יסוה"ת ה"ג), עיין שם והבן. אך מה שפסק הרמב"ם שם (רמב"ם פ"ט מהיסוה"ת ה"ה) וז"ל: במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעכו"ם אין שומעין לו אפילו לפי שעה וכו'. קשה מנין לו להרמב"ם חילוק זה מזה שלא הוזכר בתלמוד בביאור. אמנם אחר העיון הדק היטב, מצאנו ראינו אשר תורת אמת היתה בפיהו כי הוא מפורש במקרא בשים שכל, דכתיב (דברים י״ג:ב׳) כי יקום בקרבך נביא וגו', (דברים יג ג) ובא האות והמופת וגו' נלכה אחרי אלקים אחרים וגו', (דברים יג ד) לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ובודאי דאיירי במצוה רק לפי שעה, דאם ברוצה לעקור עולמות, תקשה למה נקט דוקא בעכו"ם, הלא גם בכל המצות נמי דינא הכי, ומזה יצא לו להרמב"ם לחלק בין עכו"ם לשאר מצות, ודוק. אמנם להבין טעם הדברים דלמה באמת חמיר עבודה זרה יותר מכל המצות, מבואר בהקדמונים לפי שאנכי (שמות כ ב) ולא יהיה לך (שמות כ ג) מפי הגבורה שמענו, לכך הוא בלא ישונה בשום פעם ואסור לעקרו גם לפי שעה, כי מי כל בשר אשר יבא אחרי המלך לשנות את דבריו, אמנם בשאר מצות אשר באזנינו שמענו רק מפי משה רבינו, אם יבא נביא אחריו המנוסה ומפורסים לנביא אמת כמוהו, ויעקור מצוה אחת לפי שעה למען יגדור פירצת הדור ולהעמיד הדת על תילה ולקדש שם שמים בעולם על ידי זה, מצוה לשמוע אליו ודו"ק.