חסידות על ויקרא כ:יז

ויהי ביום השמיני קרא משה לזקני ישראל, במה שמש משה בשבעת ימי המלואים בחלוק לבן שאין לו אימרא היות נודע כי התורה שמה הוא כן על שם שהיא מורה דרך איך לקרב את עצמו אל השם ב״ה ואם בהיות המשכן בנוי היתה המצוה של שבעת ימי המלואים כנאמר בפ׳ ואיך הוא המצוה בכל עת ובכל זמן ע״ד עש״ן כי התורה הוא שמו של הקב״ה והשם הוא ושמו אחד ומה הוא היה הוה ויהיה כן התורה, ונבאר את זה כי הנה נצטוינו (דברים ו׳, ה׳) ואהבת את ה׳ כי אהבה הוא חסד כמה דאת אמר (מיכה ו׳, ח׳) ואהבת חסד. חסד ה׳ מלאה הארץ כי למשל כל תענוגי העולם הם האהבות שהאדם אוהב תענוגים והנה נצטוינו על ידי התורה לאהוב את ה׳ ואל אהבה חיצוניות כי האהבות הגשמיות הם שירדו מלמעלה מעלה עד שבאו לכאן לארץ ומאן דנחית מדרגיה קרו ביה וימת שנתגשמו הדברים הנאהבים אבל קודם בואם לארץ בהיותם בשרשם קודם שנבראו וירדו לארץ היינו בהיותם בבורא יתברך אז היו בדקי הדקות ברוחניות וזהו (שיר השירים ז׳, ז׳) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים היינו שבתוך תענוגי העולם הזה הוא אהבה של הבורא ברוך הוא ויותר האהבה שבתענוגי העולם הזה הוא אהבת נשים והזהירנו השם (קהלת ט׳, ט׳) ראה חיים עם אשה אשר אהבת היינו שלא לדבק באהבה המתה על דרך מאן דנחית מדרגיה כו׳ וימת כי אם ראה חיים שתביט ותראה על החיות היינו השם ב״ה הוא מחיה את הכל ואתה מחיה את כולם וצריך להביט ולראות על האהבה החיים ולא על האהבה המתה. והנה יש שבעה מדות שהשם ב״ה מנהיג בהם את עולמו והם נקראים שבעת ימי הבנין כי בנין העולם הוא על ידי ז׳ ימים כי אחרי כלות שבעה מתחילין עוד שבעה אחרות וכן לעולם והם ז׳ מדות נגד שבעת ימים הנ״ל ביום ראשון הוא מדת החסד שהוא אהבה והמשכיל יקח מכל האהבות אהבת השם ב״ה ומקיים על ידי מדה זו את העולם ביום ראשון והרשעים מאבדין את העולם היינו אם אוהב אהבות אשר שנא ה׳ אזי מקלקל כביכול המדה הזאת. וזה שאמר הבעש״ט (ויקרא כ׳, י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא פירוש התורה היא המיסרת את האדם שבא על הערוה שאחותו הוא שורש כל העריות ואמרה מה זה שבוער בך אהבה לילך אל הערוה הלא חסד הוא הלא זאת מדת החסד ואתה מוציא את המדה אל מקום מכוער כביכול מהראוי הוא לדבק את עצמך על ידי האהבה שיש בתוכך אל מדת החסד. וכן נצטוינו בתורה על יראת השם והוא מדת הגבורה והפחד יצחק וכל הפחדים שבאים לאדם הוא השם ברחמיו המפחדו כי עיקר היראה הוא יראת הרוממות בגין דהוא רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין רק לאו כל מוחא סביל דא כי (איוב כ״ח, כ״ח) הן יראת ה׳ היא חכמה ומי שאין בו זאת החכמה להביאו ליראת הרוממות מפחדו השם בפחדים שהוא מתפחד על ידי שכלו הקלושה בכדי שעל ידי יראה הקטנה הזו יבוא לירא את השם יראת הרוממות. וזהו (משלי כ״ח, י״ד) והאלקים עשה שיראו מלפניו ואמרו חז״ל לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמימיות שבלב כי רעם גבורותיו מי יתבונן וזה אחד מגבורותיו שעל ידי יראת הרעמים יבוא לירא את השם כי הרעמים שלוחותייהו דרחמנא עבדין כי כמה פעמים לרוב אין מגיע היזק לאדם כי אם שיתפחד על ידי רעמים. וכן אמר הבעש״ט ז״ל שכל הפחדים אפילו בבעלי חיים המגיע לאדם הוא כוונת השם ב״ה להפחידו כדי שיזכור לירא את השם ואם האדם חכם ומתבונן את זה אז אין שום דבר המפחדו להרע לו מחמת שבתחלה היתה כוונת השם ב״ה להפחידו לא משום שיענשו על ידי הפחד כי אם שמפחד זה יבוא לירא ולפחד מהשם וכן עשה האדם אבל אם האדם לא יתבונן את זה ולא יפחד וירא מהשם אז בא עליו הרע שהיה מפחד ממנו וזהו (משלי כ״ח, י״ד) אשרי אדם מפחד תמיד היינו שמכל הפחדים המגיעים עליו על ידי זה הוא ירא מהשם ומתפחד ממנו תמיד ואז אשרי לאדם זה ומקשה לבו יפול ברעה היינו שאינו מתבונן לירא וליפחד מהשם על ידי הפחדים המגיעים אליו יפול ברעה שהוא מפחד ממנו על שלא התבונן לירא מהשם כי אחרי שהגיע עליו הפחד מלמעלה למטה אז בקל הוא יוכל לבוא ליראת השם. וזהו שאמרו חז״ל אטו יראה מלתא זוטרתי היא אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא וקשה אם לגבי משה מלתא זוטרתי היא אבל לגבי ישראל לא היו זוטרתי וי״ל כי ראה משה רבינו ע״ה שישראל יראו מגשת אליו והתבונן בזה מה להם לירא ממני ומוכרח להיות שירדה היראה העליונה כביכול למטה על ידי צמצומים אל תוך משה רבינו ע״ה להפחיד את ישראל. וכן מדת התפארת (ישעיה מ״ט, ג׳) ישראל אשר בך יתפאר היינו שמחויבים אנחנו לפאר את השם וע״ז השם מתפאר בפמליא של מעלה וזהו ישראל אשר בך אתפאר בפמליא של מעלה ומדת הנצח שמחויבים אנחנו לנצח את היצר הרע על דרך שאמרו חז״ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ומדת ההוד היא התורה על דרך הכתוב (תהלים ח׳, ב׳) אשר תנה הודך על השמים ויסוד אינה מדה בפני עצמה רק היא המקשרת כל המדות להשפיע למלכות וצריכין אנו להיות מתקשרים בהשם יתברך ומלכות היא שבת מלכתא כל שומר שבת. והנה הז׳ מדות הנ״ל היא נגד שבעה ימים כי מדת החסד הוא נגד יום ראשון ומדת הגבורה הוא נגד יום שני וכן כולם והנה הרשעים מאבדין את העולם כו׳ היינו שמקלקלין את ז׳ מדות הנ״ל אשר הם נגד ז׳ ימים שהוא בנין העולם שאחר כלות הז׳ ימים מתחילין עוד ז׳ ימים אחרים כו׳ היינו שבמדת החסד שצריך לאהוב את השם והם אוהבים את תענוגי העולם הזה ואהבות רעות ומדת הגבורה והפחד שצריך ליפחד ולירא את השם והם יראים יראת אחרות כמבואר במקום אחר וכן כל הז׳ מדות והצדיקים הם המתקנים את המדות וממלאין את החסרון שמחסרין הרשעים שמקלקלין את המדות ועיקר התיקון על ידי שפלות כי חטא הוא לשון חסרון על דרך (מלכים א א׳, כ״א) אני ובני שלמה חטאים. חסרים מהמלכות:

במסכת סוטה אמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים ע״ש מעשיהם נקראים וכו׳. סתור שסתר מעשיו של הקב״ה, מיכאל שעשה שונאו של הקב״ה כביכול, א״ר יוחנן אף אנו נאמר נתבי שהחביא דבריו של הקב״ה, ופסי שפסע על מדותיו של הקב״ה. להבין זה נקדים מה שפירש רש״י שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אתה אם תרצה שלח. דנודע מה שפירש בזוהר כל הפרשה של מרגלים בדרך המושכלות בחי׳ ארץ העליונה יעו״ש, כי באמת הפשוט והפנימיות הן בדרך א׳, כי ידוע שארץ ישראל הוא החומר והכלי של עולם הבא, שעל ידה הוא דרך מבוא לעולם הבא היותר נקל מן העובד בחוץ לארץ, כמאמרם ז״ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ וכו׳, כי ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע״ז בטהרה הם, כל השפעתם צריך לירד אצלם על ידי השר של מדינה ההיא, כי אף שהן מבקשים מהבורא ב״ה, מכל מקום אחר שיסכים הוא יתברך להשפיע השפע ההיא, עוברת דרך השר שהן שוכנין במדינתו, וזהו עובדי ע״ז כביכול אף שהוא בטהרה והבן כמ״ש בכתבי האר״י ז״ל, ונמצא שעבודה השלימה לזכות לארץ העליונה ארץ החיים פנימים בחי׳ ארץ ישראל הוא הדרך הנקל בארץ ישראל. לכן מן הפשוט תבין במושכלות גם כן עד״ז כי הקשו הקדמונים ומכללם הרמב״ם ז״ל, שכיון שהכל צפוי וגלוי לו יתברך שהו מביט סוף דבר מראשיתו,ואם כן בשעת יצירת האדם מביט מה שיהיה צדיק או רשע וידיעתו בוודאי לא ישונה ואם כן איך הרשות נתונה לאדם להיות לו בחירה לטוב ורע מאחר שגזרה כבר ידיעתו יתברך איך יהיה ולא ישונה אך הענין הוא דנודע מהות הבחירה של טוב ורע הוא מצד שבירת הכלים שהיה הוא יתברך בונה עולמות ומחריבן, שהוא סוד שבירת הכלים שהן העולמות הנז׳, ועל ידי זה נפלו מן המדות העליונות הקדושות בשבירה, שנעשה תערובות טוב ורע ועל ידי זה נעשה בחירה לבחור אחד משני דרכים שירצה, בכדי שיהא שכר ועונש, כי בלא זה לא היה תענוג לו יתברך מן עבודת התחתונים בני ישראל, כי כל עיקר תענוג הבורא יתברך שמו ובריאותו העולמות, הוא בשביל ישראל שיתענג על ידי עבודתם שיעבדו אותו אף שהן קרוצי חומר בתערובות טוב ורע, אבל אם לא היה הרע, לא היה להם שום התעלות על המלאכים וכל צבא מעלה העובדין אותו, מאחר שאין ביניהם רע כלל. ונודע כי הסיבה המביא להבחירה לבחור דרך א׳ מטוב ורע הוא על ידי הדעת, כי אם אין דעת הבדלה מנין כמו שמצינו בגמרא מפני מה תקנו הבדלה בחונן הדעת וכו׳, ועל ידי הדעת בוחר כל א׳ לפי דעתו כמו שמטהו הדעת שלו, לא׳ מן הקצוות או להיות מצוע בדרך הממוצע בתערובות טוב ורע, ואם כן הדעת הוא עיקר הבחירה מאחר ששרשה ממנו. ונודע שהדעת הוא אחד ממדותיו של הקב״ה שיש לו שורש למעלה בדעת העליון, אך כל אחד לפי מה שהוא אדם כך אצלו הדעת שלו, ויש א׳ שהדעת שלו גם כן בשבירה וצריך להתאמץ לעלות מן הדעת לשורשו של הדעת דעת העליון, שהוא (דברי הימים א כ״ח, ט׳) דע את את אלהי אביך ועבדהו, כדי לזכות לדעת גדול שהוא בחי׳ משה כנודע. וכמו כן בכל המדות שהן בשבירה, יראה על השורש מאין שרשו, ויגביה גם כן לשרשו לעשות אחדות אחד, כגון אם יבא לו איזה אהבה רעה יחשוב הלא זה נפלא מעולם האהבה הקדוש, ועל ידי זה יעבוד ה׳ באהבה בהתעוררות המדה בקרבו ויתחיל לאהוב אהבה חזקה אותו יתברך, וע״כ נופל הרע, והטוב נברר בשרשו בעולם האהבה. כמו שאמר הבעש״ט נבג״ע על פסוק (ויקרא כ׳, י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא וגו׳, כי זה האהבה של העריות, חסד הוא, מעולם החסד שהוא עולם האהבה האלהות היא נטולה, וצריך אתה לברור מן הרע ולקשרה אל השורש כנ״ל, ואל למשוך אחר הרע שבתוכו וכן בכל המדות גם כן עיקר העבודות הוא כך, שעל זה מצפה משיח צדקינו שנבא לזו המדריגה לברר ניצוצות הנ״ל, שזהו סוד הבירור לברר הטוב מן הרע שמלובש בו על ידי השבירה, וכל זה א״א כי אם על ידי הדעת שאז יודע ליתן לעצמו עצה ותשועה לברורין הנ״ל, וכל זה מבואר אצלנו כבר במקום אחר. ואם כן ידיעת הבורא ב״ה הוא בחי׳ דעת, שמשם גם כן הוא השתלשלות הדעת לכל בר ישראל, ונמצא כי הדעת הוא הבחירה, ונמצא אין מקום לקושיא הנ״ל, כי באמת הבחירה אינו בהיפך מידיעתו של הבורא ב״ה וב״ש שהוא ממש שורש הבחירה, וידיעתו של הבורא יתברך הוא בחי׳ בחירה שהיא גם כן על ידי ידיעתו יתברך ששוכן בהאדם, ועל ידי הוא הבחירה לבחור טוב מרע ולעשות הבדלה במדות הנפולות לברר מהן הטוב ולהביאו לשורש כאמור כי באמת מצדו יתברך לא יבצר כי הנותן הדעת שבו יברר האדם המדות אך מצד האדם הוא המניעה שנמשך אחר הרע שמעורב בו ואם כן אין שינוי בידיעתו יתברך ח״ו רק שיש אדם שאינו פועל בהדעת כלום מחמת שנופל ח״ו לצד הרע והבן. זה הכלל העולה כי כך גם כן גזרה ידיעתו יתברך שעל ידי הדעת העליון אם יאחז בו וירצה לפעול בו יפעול בודאי לברר המדות כאמור והוא ממש בחינת הבחירה. וזהו שרצו ישראל השיג הדעת הגדול במושכלות בחי׳ ארץ ישראל העליונה, לתור את הארץ העליונה עם כל מדותיהן וכחותיהן הפנימים, ולהשיג בחי׳ משה שהוא הדעת הגדול, לידע מוצאות ומובאות איזה דרך ילכו לארץ העליונה, שהוא ע״ד האמור שבכל הדברים ישיגו לברר הפנימית ולהביאן לשרשן למדות עליונות. אך יש אותן שנכשלים בזה מחמת שאין להם היראה מקודם ובאין לידי כפירה ח״ו, שאומרים שא״א לבירור כנ״ל, כי הרע הוא ממש רע וא״א להוציא ולהריק בחי׳ כלים הנ״ל מהטוב, כמו הרשעים הגמורים ר״ל, לכן צריך לזה מקודם אמונה ויראה ממנו יתברך, וקבלת ידיעת בית רבו לידע איזה דרך ישכון אור. וזהו שלח לך לדעתך, ר״ל בכדי להשיג בחינת דעתך שהוא בחי׳ משה, בודאי שלח לך כל כחותיך הפנימי ושכלך להשיג במושכלות כאמור, וזהו וכי אדם בורר חלק רע לעצמו, כי על ידי שבא לבחי׳ שנקרא לדעתך בודאי שבורר הטוב ודוחה הרע והבן. אך איני מצוה לך, ר״ל שאגזור שיהיה דוקא כך שלא ישונה, רק אם תרצה שלח, לפי שזה הוא שהנחתי לאדם בבחירה, כמו שנאמר (דברים ל׳, ט״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו׳, ואם היתה הגזירה שיהיה כפי רצון האל יתברך לא היתה נחשב לבחירה,כי באמת אם היה חפץ הבורא יתברך, היה מצוה שיהיה דוקא כך כולו טוב ולא היה שום בחי׳ רע בעולם, כי בחי׳ צווי זה הוא אלו רצה הבורא יתברך היה האדם מוכרח לעשות טוב, והיה זה בחי׳ צווי שצוה וגזר האל שיהיה דוקא ההכרח לעשות טוב, באופן שלא יהיה בחירה, אך שהוא יתברך לא רצה לצוות ולגזור שיה דוקא כך שיהיה עשיית הטוב הכרחי, לכן הניח זה לבחירה שאם יחפוץ לעשות רע יעשה, כמ״ש פותחין לו, ואינו מוכרח דוקא להטיב, אף שצוה יתברך ובחרת בחיים, מכל מקום אין זה בחי׳ צווי ממש האמור, שאנו אומרים בו שהוא נתינת עצה, ולא גזירה הכרחית שלא יהיה לאדם ברירה אחרת, ובחי׳ צווי זה לא צוה הבורא יתברך שיהא בחי׳ צווי הכרחי, רק שהניח זה בבחירה שאם לא ירצה לשמוע אל עצתו יוכל לעשות ההיפך, וזהו אם תרצה שלח. וזהו סתור שסתר מעשיו של הקב״ה, כי אותן האומרים שבלתי אפשרי להוציא טוב מרע כאמור, אם כן סותר מעשיו של הקב״ה שנעשה העולם מעורב טוב ורע, ונתן הבחירה בכדי שיהיו בונין הסתירה שהיא בשבירה, שלכך נקראו תלמידי חכמים בונים כמאמר וכל בניך אל תיקרי בניך אלא בוניך וכו׳, והן סותרין שנאמר ח״ו בבחי׳ סתירה. וכן נמי מ״ש שעשה שונאו של הקב״ה מך, הוא גם כן על דרך זה ח״ו שאוצרות מלכו של עולם הן נפולין ואינו מגביהן וכו׳. נחבי שהחביא דבריו של הקב״ה שהחביאן בסתר המדריגה ח״ו שישארו שם ח״ו. ופסי שפסע על מדותיו של הקב״ה שפוסע ח״ו על דברים העומדים ברומו של עולם שרשן והוא פוסע ח״ו על המדות הנפולין ואינו מגביהן. וזהו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם ח״ו, שהרשעים אומרים שאין צורך ויכולת להוציא ולהריק בחי׳ כלים שבשבירה והבן. אך האמת הוא שצריך האדם ליתן עיניו ולבו וכל שכלו לעשות כנ״ל, כי זהו כל עיקר מגמתינו ועבודתינו לברר הטוב ולהביאו לשורש העליון ולקשרו בו יתברך שמו ויתעלה זכרו אמן נצח סלה ועד:

משא״כ החסידות כיון שגם אל הכלים היא מאירה, ועיקר הארתה היא לגלות שגם הנמיכיות, העצם שלה אור וקדושה היא, לכן גם עבודת הגוף של האיש לא להכניע ולהשקיט את הגוף שלא יזיק ולא יפריע בלבד הוא, רק גם לגלות את קדושתו ולהעלות את מאוייו ונטיותיו לעבודה עילאה היא, ושאף מדות הרעות יסודן אור קדושה. ומהמגיד הגדול זצוקלל״ה איתא עה״פ ״ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא״, שגם אהבה רעה שנתעוררה לו לעבורה וליקח את אחותו ר״ל, יסודה ספירת חסד של מעלה היא, שנשתלשלה ונתקלקלה בו, עכ״ל הק׳.